×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) כמה תקיעות חייב אדם לשמוע ביום טוב של ראשא השנה, תשע תקיעות. לפי שנאמרה תרועה ביובל ובראש השנה שלשהב פעמים, וכל תרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, ומפי השמועה למדו שכל תרועות של חודש השביעי אחד הן, בין בראש השנה בין ביום הכיפורים של יובל, תשע תקיעות תוקעין בכל אחד משניהן, תקיעה ותרועה ותקיעה, תקיעה ותרועה ותקיעה, תקיעה ותרועה ותקיעה:
How many shofar blasts is a person required to hear on Rosh Hashanah?⁠1 Nine.⁠2
[This figure is derived3 as follows]: The Torah mentions the word תרועה [sounding the shofar] three times4 in association with Rosh Hashanah5 and the Yovel.⁠6 Every תרועה must be preceded and followed by a [single] long blast.⁠7 According to the oral tradition, we learned that8 - whether on Rosh Hashanah or on Yom Kippur of the Yovel - all the soundings of the shofar of the seventh month are a single entity.⁠9
Thus, nine shofar blasts must be sounded on both of them: teki'ah,⁠10 teru'ah,11 teki'ah;⁠12 teki'ah, teru'ah, teki'ah; teki'ah, teru'ah, teki'ah.⁠13
1. according to Torah law?
2. However, as explained throughout the chapter, the Sages have required us to hear many more.
3. See Rosh Hashanah 33b.
4. Teru'ah is also mentioned in relation to sounding the trumpets (Numbers, Chapter 10), but that is not relevant in this immediate context.
5. twice: Leviticus 23:24 and Numbers 29:1.
6. once: Leviticus 25:9.
7. Leviticus 25:9 states: והעברת שופר, and Numbers 29:1 states: תעבירו שופר. In both cases, the verb means "cause to pass.⁠" From that expression, Rosh Hashanah, ibid., derives that a long note should be sounded before the תרועה.
Based on the above, the text Galia Masechta (Orach Chayim 3) explains that the essential element of the mitzvah is the teru'ah, since that is the sound specifically required by the Torah. The teki'ot are required only as a supplementary factor.
8. whether on Rosh Hashanah or on Yom Kippur of the Yovel - Rosh Hashanah, ibid. notes that the verses which describe the sounding of the shofar on both occasions share a common word. Hence, an analogy (שוה גזירה) is established between them. Therefore...
9. Thus, on each occasion, the same three series of blasts must be sounded.
10. The single, long blast preceding the teru'ah
11. a blast which is interrupted into shorter sounds, as described in Halachot 2-4.
12. The single, long blast following the teru'ah
13. two other identical series of blasts.
א. ד (מ׳ביום׳): בראש. קיצור מכוון.
ב. ד: שלש. וכן כ״פ לקמן. אך ׳פעם׳ גם ל׳ זכר, ע׳ שופטים טז, כח.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםספר המנוחהמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחיד פשוטהעודהכל
(הקדמה)

{התקיעות והברכות}

(א) כַּמָּה תְּקִיעוֹת חַיָּב אָדָם לִשְׁמֹעַ בְּיוֹם טוֹב שֶׁלְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה? תֵּשַׁע תְּקִיעוֹת; לְפִי שֶׁנֶּאֶמְרָה ״תְּרוּעָה״ בַּיּוֹבֵל וּבְרֹאשׁ הַשָּׁנָה שְׁלשָׁה פְּעָמִים (ויקרא כג,כד; כה,ט; במדבר כט,א), וְכָל תְּרוּעָה - פְּשׁוּטָה לְפָנֶיהָ וּפְשׁוּטָה לְאַחֲרֶיהָ, וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁכָּל תְּרוּעוֹת שֶׁלַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי - אֶחָד הֵן; בֵּין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בֵּין בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁלַּיּוֹבֵל, תֵּשַׁע תְּקִיעוֹת תּוֹקְעִין בְּכָל אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶן: תְּקִיעָה וּתְרוּעָה וּתְקִיעָה, תְּקִיעָה וּתְרוּעָה וּתְקִיעָה, תְּקִיעָה וּתְרוּעָה וּתְקִיעָה.
כַּמָּה תְּקִיעוֹת חַיָּב אָדָם לִשְׁמֹעַ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה. תֵּשַׁע תְּקִיעוֹת. לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר תְּרוּעָה בְּיוֹבֵל וּבְרֹאשׁ הַשָּׁנָה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. וְכׇל תְּרוּעָה פְּשׁוּטָה לְפָנֶיהָ וּפְשׁוּטָה לְאַחֲרֶיהָ. וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁכׇּל תְּרוּעוֹת שֶׁל חֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי אֶחָד הֵן. בֵּין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בֵּין בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁל יוֹבֵל תֵּשַׁע תְּקִיעוֹת תּוֹקְעִין בְּכׇל אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶן. תְּקִיעָה וּתְרוּעָה וּתְקִיעָה. תְּקִיעָה וּתְרוּעָה וּתְקִיעָה. תְּקִיעָה וּתְרוּעָה וּתְקִיעָה:
(א-ב) כתב הרב: כמה תקיעות כו׳ – אמר המפרש דשלש תרועות הנאמרות ביובל ובראש השנה הן אלה. ביובל כתוב והעברת שופר תרועה. ובראש השנה כתוב זכרון תרועה מקרא קדש ויום תרועה יהיה לכם
וכל תרועה פשוטה לפניה כו׳ – כדיליף בגמרא דאמרינן התם מנין שפשוטה לפניה ת״ל והעברת ומנין שפשוטה לאחריה ת״ל תעבירו הרי שתי פשוטות תחלה וסוף ותרועה באמצע והעברת קול הוא דכתיב ויעבירו קול במחנה. ותקיעה קול משוך הוא
ומפי השמועה כו׳ – דבגמרא ילפינן לה בגזרה שוה וגזרה שוה קבלה היא רב מפי רב כדאמרינן אין אדם דן גזירה שוה אא״כ למדה מרבו ורבו מרבו עד סיני. ומה שכתב הרב
שמייללין הנשים ביניהם – ר״ל בעת שקרה להן מקרה שנושאות קול נהי עליו והנהי היא תכיפת היללה:
(א-ג) כמה תקיעות חייב אדם לשמוע עד כדי להסתלק מן הספק. פרק י״ט של ר״ה (דף ל״ג):
כמה תקיעות חייב אדם לתקוע וכו׳ – ברייתא פרק יו״ט של ר״ה (דף ל״ג ל״ד) מנין שפשוטה וכו׳ ומנין שפשוטה לאחריה וכו׳ ומנין שהן שלש של שלש שלש ת״ל והעברת שופר תרועה זכרון תרועה יום תרועה ומנין ליתן את האמור של זה בזה פי׳ של יובל בר״ה ושל ר״ה ביובל ת״ל שביעי שביעי לגזרה שוה הא כיצד שלש שהן תשע ע״כ:
תשע תקיעות וכו׳ – כבר נזכר זה בסמוך:
כמה תקיעות וכו׳. ברייתא פ׳ יו״ט של ר״ה דף ל״ג ובהרב המגיד דפוס ויניציאה נפל ט״ס הניכר.
(הקדמה)
פתיחה לפרק שלישי
בפרק זה מסתיים הדיון במצות שופר. בו מבוארים כל פרטי קיום המצוה: כמה תקיעות צריך לשמוע וסדרן של התקיעות, טיבן ושיעורן של הקולות השונים שמשמיע בשופר – כלומר, איך נשמעת תקיעה ואיך תרועה ושברים; ושילוב התקיעות בציבור בברכות מלכיות זכרונות ושופרות, והפסוקים שאומרים בברכות הללו וסדרם; ומנהג סדר התפילה בציבור ומיקום תקיעת השופר בסדר זה. בסוף הפרק מובא הדין שאם אי אפשר לקיים שתיהן, יש להעדיף את התקיעה על תפילת ש״צ שאומר בה ברכות מלכיות זכרונות ושופרות, שהתקיעה מדברי תורה והברכות מדברי סופרים.
(א) כמה תקיעות וכו׳ – משנה ראש השנה ד,ט: סדר תקיעות – שלש של שלש שלש... מי שברך ואחר כך נזדמן לו שופר – תוקע ומריע ותוקע, תוקע ומריע ותוקע, שלשה פעמים.
פיהמ״ש שם: כלל הוא אצלינו שתקיעות ראש השנה ותקיעות יובל שוין, וכל מה שנאמר בתקיעות ראש השנה הרי הוא חובה גם ביובל וכל מה שנאמר בתקיעות יובל הרי הוא חובה גם בראש השנה, וכאילו כל הפסוקים נאמרו בכל אחד משני הימים גם יחד. וכל זה לפי שאמר ה׳: ׳והעברת שופר תרועה בחדש השביעי׳ (ויקרא כה,ט), ובא בקבלה שיהו כל תרועות של חדש השביעי זה כזה. ועוד כלל אצלינו שכל תרועה – תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה. וכך אמרו בקבלה: מנין שפשוטה לפניה? תלמוד לומר ׳והעברת שופר׳. ומנין שפשוטה לאחריה? תלמוד לומר: ׳תעבירו שופר׳ (שם). ונכפלה מלת תרועה בראש השנה ויום הכפורים שלש פעמים: ׳והעברת שופר תרועה וכו׳⁠ ⁠׳, ׳שבתון זכרון תרועה וכו׳⁠ ⁠׳ (ויקרא כג,כד), ׳יום תרועה יהיה לכם׳ (במדבר כט,א); הרי אלו שלש תרועות, ושש תקיעות כמו שביארנו. אלה הם תשע תקיעות שהן חובה בראש השנה ויום הכפורים...
ורצה באמרו מי שברך – מי שהתפלל, שהתפלה היא תשע ברכות שנזכרו לעיל, והן שלש ראשונות ומלכיות וזכרונות ושופרות ושלש אחרונות.
כל זה מפורש בברייתא ראש השנה לג,ב:
תנו רבנן: מנין שבשופר? תלמוד לומר ׳והעברת שופר תרועה׳. אין לי אלא ביובל; בראש השנה מנין? תלמוד לומר: ׳בחדש השביעי׳. שאין תלמוד לומר ׳בחדש השביעי׳; ומה תלמוד לומר ׳בחדש השביעי׳ – שיהיו כל תרועות של חדש שביעי זה כזה. ומנין שפשוטה לפניה? תלמוד לומר: ׳והעברת שופר תרועה׳. ומנין שפשוטה לאחריה? תלמוד לומר: ׳תעבירו שופר׳. ואין לי אלא ביובל; בראש השנה מנין? תלמוד לומר: בחדש השביעי׳. שאין תלמוד לומר ׳בחדש השביעי׳; ומה תלמוד לומר ׳בחדש השביעי׳ – שיהו כל תרועות החדש השביעי זה כזה. ומנין לשלש של שלש שלש? תלמוד לומר: ׳והעברת שופר תרועה׳, ׳שבתון זכרון תרועה׳, ׳יום תרועה יהיה לכם׳. ומנין ליתן את האמור של זה בזה, ושל זה בזה? תלמוד לומר: ׳שביעי׳, ׳שביעי׳ לגזירה שוה. הא כיצד? שלש שהן תשע.
להלן שם (לד,א) הביאו לימודים אחרים. ר׳ ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקא אומר: ״שלש תרועות ושש תקיעות נאמרו בראש השנה – שתים מדברי תורה, ואחת מדברי סופרים״; ורבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן סובר: ״אחת מדברי תורה ושתים מדברי סופרים״.
את הברייתא הנ״ל מבאר רבינו בפיהמ״ש וכאן חילקה לשנים, החלק הראשון הביאו לעיל (א,א) והשאר הביא כאן. יש לעמוד על כמה נקודות בניסוחו של רבינו. בפיהמ״ש מציין רבינו שני כללים ואת שניהם הוא מייחס לקבלה ומביא את הפסוקים שדרשו בברייתא ללמוד כללים אלה:
א) כלל הוא אצלינו שתקיעות ראש השנה ותקיעות יובל שוין... ובא בקבלה שיהו כל תרועות של חדש השביעי זה כזה.
ב) ועוד כלל אצלינו שכל תרועה – תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה, וכך אמרו בקבלה.
הכלל הראשון ממנו למדו שבראש השנה תוקעין בשופר כמו ביובל, ועוד למדו שמספר התקיעות שווה ביובל ובראש השנה. אע״פ שמקורן של שתי הלכות הללו אחד, כאן סידר אותן בנפרד, כפי ענין הפרקים. בראש פרק ראשון כתב: ״ואע״פ שלא נתפרש בתורה תרועה בשופר בראש השנה הרי הוא אומר ביובל והעברת שופר תרועה... ומפי השמועה למדו מה תרועת יובל בשופר אף תרועת ראש השנה בשופר״. את הדין השני הלמד מן הכלל הזה הביאו כאן: ״כמה תקיעות... ומפי השמועה למדו שכל תרועות של חדש השביעי אחד הן בין בראש השנה בין ביום הכפורים שליובל תשע תקיעות״. הביטוי ״מפי השמועה״ פירושו שווה לביטוי ״מפי הקבלה״1.
את הכלל השני הביא כאן בסתם: ״וכל תרועה – פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה״, ולא הזכיר לא שמועה ולא קבלה.
בהביאו את שני הכללים בהלכות אלה, השמיט את הפסוקים שממנו למדום בברייתא, בניגוד לפיהמ״ש ששם כן ציטט את הפסוקים. מאידך, בהציעו את מספר התקיעות כאן מרמז הוא לפסוקים שמהם למדו את מנין התקיעות: ״לפי שנאמרה תרועה ביובל ובראש השנה שלשה פעמים״.
יש כאן דוגמה מאלפת לעקרון שהלכות אשר ראה אותן רבינו מקובלות מסיני איננו מביא להן מקור בדרשות כל שהן. אף אם הוזכרו בחז״ל דרשות כאלה, לדעת רבינו אינן אלא אסמכתאות בעלמא, ולפיכך במשנה תורה משמיטן. הלכות אשר בלעדיהן אין המצוה מובנת ומוגדרת, על כרחנו להניח שנמסרו מסיני, ואין צורך אפילו לתאר אותן ״מן השמועה״ או ״מן הקבלה״. כך היא ההגדרה: ״כל תרועה – פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה״. ברור הוא שדבר בסיסי כזה לא יתכן שיתחדש בזמן מן הזמנים מאיזו סיבה כל שהיא, והרי הלכה זו דומה להגדרת סוכה וארבע מינים שהאריך רבינו להסביר בהקדמה לפיהמ״ש שהן מקובלות מסיני, ואע״פ שרמזו עליהן בהרבה דרשות – אין הללו אלא אסמכתאות, ואינן מקור הלימוד באמת.
גם ההשוואה בין ראש השנה ליום הכפורים של יובל נוגעת לדבר בסיסי, שהרי לא נתפרש שבראש השנה תוקעין בשופר, אלא שכלל זה מלמד גם על השוואת מנין התקיעות, וזה ודאי שאינו מובן מאליו שנמסר מסיני. כיון שכך, ראה רבינו לציין שהכלל הזה מקורו ״מן השמועה״ – כלומר, אף הוא נמסר מסיני.
אבל המנין המדוייק של התקיעות – הלא ראינו שנחלקו בכך בגמרא. יש דעה שרק סדרה אחת היא מן התורה, ויש דעה כי שתים הן מן התורה. אף שלמדו מכך ״שנאמרה תרועה ביובל ובראש השנה שלשה פעמים״, אין הדבר מוחלט כי זוהי דרשה ממש שתקפה מדאורייתא לחייב בשלש סידרות שהן תשע תקיעות. יתכן שיש כאן דרשה המחייבת, אלא שככל הדרשות שדרשו וחידשו בית דין בדור מן הדורות, יש סמכות לבית דין הבא אחריהם לדרוש אחרת. ויתכן שאין כאן דרשה ממשית לגמרי אלא רמז בעלמא, ומן התורה אין מנין קבוע לתקיעות, והמספר אינו אלא מדרבנן. להשמיענו דבר זה, מביא רבינו את המקור בדרשה.
1. על כך וגם על הביאור בהמשך ראה ספרי עיונים במשנתו של הרמב״ם, במאמר ״מפי הקבלה מפי השמועה״ עמ׳ קיג.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםספר המנוחהמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחיד פשוטההכל
 
(ב) תרועה זו האמורה בתורה, נסתפק לנו בה ספק לפי אורך השנים ורוב הגלויותא, ואין אנו יודעין היאך היא, אם היא היללה שמייללין הנשים בנהייתןב בעתג שמייבבין, או האנחה כדרך שייאנח האדם פעם אחר פעם כשידאג ליבו מדבר גדול, או שניהן כאחד, האנחה והיללה שדרכה לבוא אחריה הן הנקראין תרועה, שכך דרך הדואג, מתאנח תחילה ואחר כך מיילל. לפיכךד אנו עושין הכל, האנחה והיללהה:
Over the passage of the years and throughout the many exiles, doubt has been raised concerning the teru'ah which the Torah mentions, to the extent that we do not know what it1 is:
Does it resemble the wailing with which the women cry2 when they moan,⁠3 or4 the sighs5 which a person who is distressed about a major matter will release repeatedly?⁠6 Perhaps a combination of the two7 - sighing and the crying which will follow it - is called teru'ah, because a distressed person will sigh and then cry? Therefore, we fulfill all [these possibilities].
1. Rosh Hashanah 34a explains that our custom of blowing the shofar was instituted by Rabbi Abahu in Caesaria approximately one hundred years after the destruction of the second Temple. In this halachah, the Rambam explains the reason for Rabbi Abahu's action.
The Rambam's statements are accepted by Rabbenu Asher, Rabbenu Nissim, and most other authorities. Nevertheless, it is significant that Rav Hai Gaon, one of the major authorities who preceded the Rambam, offers a different explanation for Rabbi Abahu's actions.
Rav Hai Gaon maintains that it is impossible that a doubt existed among the Jewish people concerning such an important manner as sounding the shofar. Since the shofar was sounded each year, surely the tradition could have been maintained. Hence, he explains that all the different manners of sounding the shofar were acceptable and that Rabbi Abahu's contribution was the establishment of a uniform custom that included all the different practices common among the Jewish people. By mentioning the "many years" and "exiles,⁠" the Rambam addresses himself to the question raised by Rav Hai Gaon.
2. thus, it would be short, staccato sounds like sobs
3. The word teru'ah is translated into Aramaic as yevavah (moan), as in Judges 5:28: "Sisra's mother gazed out the window and moaned through the lattice.⁠"
4. does a teru'ah resemble...
5. i.e., longer sounds
6. Since before a person cries, he sighs (Rosh Hashanah 33b).
7. sighing and the crying which will follow it - is called teru'ah, because a distressed person will sigh and then cry. Therefore, we fulfill all [these possibilities]. - as explained in detail in the following halachah.
The commentaries have emphasized the homiletic aspects of these halachot. On Rosh Hashanah, a Jew must concentrate on the coronation of God as King of the world. He may feel internal distress when he meditates on how his daily behavior does not reflect the proper relation between a subject and his king. Ultimately, this may motivate him to sigh and even to cry.
א. ב1 (מ׳ורוב׳): ואורך הגלות. ד: ורוב הגלות. אך על ׳גלות׳ לא מתאים רוב.
ב. ב2-1: בנהיהן (=בנהי שלהן). ד: ביניהן. ושיבוש הוא.
ג. בת1 נכתב בין השיטין: בשעה. אך לא נמחק הכתוב בשורה.
ד. ד: לכך. שינוי לשון לגריעותא.
ה. בב2-1 לית מ׳האנחה׳. וכך ד (גם פ). וגם בת1 לא היה, ותוקן כבפנים.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםספר המנוחהמגדל עוזמגיד משנהלחם משנהמעשה רקחאור שמחיד פשוטהעודהכל
תְּרוּעָה זוֹ הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה - נִסְתַּפֵּק לָנוּ בָּהּ סָפֵק לְפִי אֹרֶךְ הַשָּׁנִים וְרֹב הַגָּלֻיוֹת, וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִין הֵיאַךְ הִיא: אִם הִיא הַיְּלָלָה שֶׁמְּיַלְּלִין הַנָּשִׁים בִּנְהִיָּתָן בְּעֵת שֶׁמְּיַבְּבִין, אוֹ הָאֲנָחָה כְּדֶרֶךְ שֶׁיֵּאָנַח הָאָדָם פַּעַם אַחַר פַּעַם כְּשֶׁיִּדְאַג לִבּוֹ מִדָּבָר גָּדוֹל, אוֹ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד, הָאֲנָחָה וְהַיְּלָלָה שֶׁדַּרְכָּהּ לָבוֹא אַחֲרֶיהָ, הֵן הַנִּקְרָאִין תְּרוּעָה, שֶׁכָּךְ דֶּרֶךְ הַדּוֹאֵג: מִתְאַנֵּחַ תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ מְיַלֵּל. לְפִיכָךְ אָנוּ עוֹשִׂין הַכֹּל: הָאֲנָחָה וְהַיְּלָלָה.
תְּרוּעָה זוֹ הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה נִסְתַּפֵּק לָנוּ בָּהּ סָפֵק לְפִי אֹרֶךְ הַשָּׁנִים וְרֹב הַגָּלוּת וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִין הֵיאַךְ הִיא. אִם הִיא הַיְלָלָה שֶׁמְּיַלְּלִין הַנָּשִׁים בֵּינֵיהֶן בְּעֵת שֶׁמְּיַבְּבִין. אוֹ הָאֲנָחָה כְּדֶרֶךְ שֶׁיֵּאָנַח הָאָדָם פַּעַם אַחַר פַּעַם כְּשֶׁיִּדְאַג לִבּוֹ מִדָּבָר גָּדוֹל. אוֹ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד הָאֲנָחָה וְהַיְלָלָה שֶׁדַּרְכָּהּ לָבוֹא אַחֲרֶיהָ הֵן הַנִּקְרָאִין תְּרוּעָה. שֶׁכָּךְ דֶּרֶךְ הַדּוֹאֵג מִתְאַנֵּחַ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ מְיַלֵּל. לְכָךְ אָנוּ עוֹשִׂין הַכֹּל:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה א]

[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה א]

(ב-ג) תרועה זו האמורה וכו׳ – בגמ׳ (דף ל״ד) ובהלכות אתקין רבי אבהו בקסרי תקיעה ושלשה שברים תרועה ותקיעה ושאלו מה נפשך אי ילולי הוא תרועה נעביד שלשה שברים לא נעביד אי גנוחי הוא שלשה שברים נעביד תרועה לא נעביד. ותירצו ר׳ אבהו ספוקי מספקא ליה אי גנוחי הוא אי ילולי הוא. מתקיף לה רב עוירא ודלמא גנוחי הוא ואתיא תרועה ומפסקא בין שברים לתקיעה ותירצו הדר עביד בבא אחרינא תש״ת והקשה רבינא ודלמא ילולי הוא ואתיא שברים ומפסקא בין תקיעה לתרועה ותירצו הדר עביד תר״ת. והקשו א״כ דעביד תש״ת ותר״ת דר׳ אבהו דאתקין תשר״ת למה לי ותירצו דילמא גנוחי וילולי והקשו אי הכי ליעבד נמי תרש״ת ותירצו סתמא דמילתא גנוחי מגנח איניש והדר מייליל ע״כ בגמ׳ ובהל׳. וכתבתי סוגיא זו לפי שיש ללמוד ממנה שאע״פ שאם שמע ט׳ תקיעות בט׳ שעות יצא כמו שיתבאר בסמוך דוקא בשלא הפסיק ביניהן בקול שופר שאינו מן הראוי באותה בבא כלומר שאם היה שומע בבבא תקיעה שברים תקיעה תקיעה ואחריה שברים ובין שברים לתקיעה של אחריה שמע תרועה לא יצא וכן הדין בכל הבבות לפי שאע״פ שאין השהיה פוסלת בהפסקה בקול שופר שאינו ראוי פוסל ולזה נתכוין רבינו ז״ל למטה שכתב והוא שישמע כל בבא מהן על הסדר. וכ״כ הרמב״ן ז״ל ועיקר.
וממ״ש: ונמצא מנין התקיעות ל׳ – נראה שהוא סובר שבסימן תשר״ת יכול הוא להפסיק בין השברים לתרועה רוצה לומר שאין חייב לעשותן בנשימה אחת אלא יכול להפסיק ביניהם אבל ודאי השברים בנשימה אחת חייב לעשותן שהרי תרועה אחת הן שלשתן ולא הוצרך רבינו ז״ל לבאר זה כיון שביאר שהן תרועה אחת. וכן דעת הרבה מן המפרשים ז״ל. אבל הרמב״ן ז״ל כתב דשברים ותרועה דתשר״ת כולן תרועה אחת הן דלמא גנוחי וילולי הוא תרועה הלכך אע״פ שמשונין בקולן אין לו להפסיק ביניהן ויש לחוש לדבריו. ודע שאם רצה להרבות בשברים ולעשותן ד׳ או ה׳ רשאי הוא והוא שלא יפסיק ביניהם. וזה ברור:
תרועה זו האמורה בתורה נסתפק לנו בה ספק וכו׳ לכך אנו עושין הכל וכו׳ – כתב ה״ה ולזה נתכוון רבינו שכתב למטה והוא וכו׳. קשה דאיך כתב זה בכוונת רבינו דלכאורה א״א ליישב כן בדבריו דשם כתב לא שישמע תרועה ואחריה ב׳ תקיעות או ב׳ תקיעות ואחריהן תרועה ע״כ. דמשמע דכוונתו דכששומע תר״ת לא ישמע התרועה ואח״כ שתי תקיעות או אפכא אלא הכל על הסדר. ובתר״ת קא עסיק רבינו ואם כמו שפירש בו ה״ה שהכוונה לומר שכששומע תר״ת לא ישמע בין תקיעה והתרועה תקיעה אחרת אע״פ שאחר כך שומע התרועה. ונדחוק ונפרש מ״ש או ב׳ תקיעות ואחריהן תרועה כלומר אע״פ שאח״כ ישמע תקיעה אחרת, וכן מ״ש לא שישמע תרועה ואחריה ב׳ תקיעות רוצה לשמוע תרועה ותקיעה ושמע התרועה של תר״ת ואח״כ שתי תקיעות קשה דמאי איכפת לן אם שמע שתי תקיעות ואח״כ התרועה כיון ששומע התקיעה אחרונה לבסוף נימא שהתקיעה השנייה מהשתי תקיעות ששמע ראשונה הוא שעולה והוי הכל על הסדר. וי״ל דכיון דכוונתו לצאת בתקיעה הראשונה ששמע אינו עולה לו השנייה כלל דתקיעת שופר צריך כוונה א״כ אפשר דמשמע ליה הכי מיתורא דלשון רבינו שאחר שכתב על סדרה למה כתב אח״כ לא שישמע וכו׳ אלא שבתחלה אמר דין אחד ואח״כ דין אחר וגם זה דוחק. והיותר נכון שרצה ה״ה לכלול כך בלשון רבינו אע״פ שאינו מבואר בדבריו יפה. וע״ק בדברי ה״ה למה לא הביא ראיה מן הגמרא שאמרו שם בסוף ר״ה (דף ל״ד:) בברייתא וכשהוא שומען שומען על הסדר. וע״ק לקמן שהביא ראיה מן הירושלמי למה לא הביא ראיה מגמרא דידן מהברייתא. וי״ל דאי מהברייתא ה״א לכתחלה לא אבל בדיעבד יצא לכן הביא מהירושלמי דקאמר על מימרא דר׳ יוחנן דאמר יצא והוא ששמען על הסדר אבל אם לא שמען על הסדר משמע דלא יצא וכונת ה״ה כאן להביא ראיה דלא יצא ולכך הביא ראיה (מהירושלמי) מדברי רבינו ולא מן הגמרא והוא נכון:
תרועה זו וכו׳. כתב הרב המגיד ז״ל וכתבתי סוגיא זו וכו׳ ולזה נתכוון רבינו ז״ל למטה שכתב והוא שישמע כל בבא מהם על הסדר וכו׳ ע״כ. וקצת קשה דמ״ש שם הוא ענין אחר דלא בא לאשמועינן שם אלא שהט׳ תקיעות יהיו על הסדר דהיינו שלא יתקע תרועה ואחריה ב׳ תקיעות או ב׳ תקיעות ואחריהם תרועה וכמ״ש שם אמנם אם הפסיק בקול אחר ותקע כל הסדר כראוי מנ״ל דמפסיל דל מהכא ההפסק הרי תקע תשר״ת תש״ת תר״ת כדינו דאימא דכל הקפידה אינה אלא שתהא הפשוטה קודם התרועה ואחריה וההפסק אינו מעלה ולא מוריד לעיכובא וכן הקשה הרב לח״מ ז״ל עיי״ש וכעין מ״ש הרב שמות בארץ ע״ד רש״י דף ל״ד ד״ה מט׳ בני אדם וכו׳ עיי״ש ומאי דנראה לענ״ד דרבינו לא הכשיר אלא השהייה מצד עצמה וזה הוא חידושו לבד ומאי דאיצטריך לפרש לא שישמע וכו׳ [לא נחית להכשיר ההפסק] אלא כי היכי דלא נטעי דבעינן ג״כ סדר תשר״ת תש״ת תר״ת כל הסדר שאם הקדים תש״ת או תר״ת לתשר״ת דזה לא נקרא על הסדר אמנם בפיסול סדר התקיעות כל אפיא שוים שאם לא הסמיך התרועה לתקיעה והתקיעה להתרועה אין זה על הסדר וזו נראית קצת כוונת הרה״מ למדקדק בדבריו עיין עליו.
בההמ״ג. אבל הרמב״ן כו׳ ויש לחוש לדבריו.
נ״ב וכן כתבו תוספות ערכין י׳ ע״א תד״ה אין בין כו׳.
(ב-ג) תרועה זו האמורה בתורה וכו׳ – ראש השנה לד,א:
אתקין רבי אבהו בקסרי – תקיעה, שלשה שברים (= האנחה – כדרך שיאנח האדם פעם אחר פעם כשידאג לבו), תרועה (בלשון העם שהיא היללה שמיללין הנשים בנהיתן בשעה שמיבבין), תקיעה. (שואל:) מה נפשך, אי ילולי יליל – לעביד תקיעה, תרועה, ותקיעה; ואי גנוחי גנח – לעביד תקיעה, שלשה שברים ותקיעה. (ומתרץ:) מספקא ליה אי גנוחי גנח אי ילולי יליל.
מתקיף לה רב עוירא, ודלמא ילולי (= תרועה) הוה, וקא מפסיק שלשה שברים בין תרועה לתקיעה? (ומתרץ:) דהדר עביד תקיעה, תרועה, ותקיעה. מתקיף לה רבינא: ודלמא גנוחי (= שברים) הוה, וקא מפסקא תרועה בין שברים לתקיעה? (ומתרץ:) דהדר עביד תקיעה, שברים, תקיעה. (ושואל:) אלא רבי אבהו מאי אתקין, אי גנוחי גנח הא עבדיה, אי ילולי יליל הא עבדיה? (ומתרץ:) מספקא ליה דלמא גנח ויליל (זה אחר זה). (ושואל:) אי הכי, ליעבד נמי איפכא – תקיעה, תרועה, שלשה שברים, ותקיעה; דלמא יליל וגנח (זה אחר זה). (ומתרץ:) סתמא דמילתא כי מתרע באיניש מילתא, ברישא גנח והדר יליל (שכך דרך הדואג – מתאנח תחלה ואחר כך מילל).
השווה פיהמ״ש ראש השנה ד,ט: ״ומה שאנו תוקעים היום תקיעות הרבה כידוע – מפני שנסתפק לנו אם תרועה האמורה בתורה היא שאנו קורין היום תרועה שהיא כמו יללה; או שלשה שברים הם התרועה; או ששם תרועה נופל על שני הסוגים יחד. ולפיכך תוקעין ת׳ש׳ר׳ת׳ שלש פעמים, ות׳ש׳ת׳ שלש פעמים, ות׳ר׳ת׳ שלש פעמים. ואין אנו תוקעין ת׳ר׳ש׳ת׳ לפי שמצאנו נאמר בתרגום ׳תרועה׳ (ויקרא כג,כד) יבבא, ונאמר ׳בעד החלון נשקפה ותיבב׳ (שופטים ה,כח), וידוע שאם רעה באה על האדם הוא מתאנח תחלה כעין שלשה שברים, ואחר כך מרים קולו ומילל כתרועה״.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםספר המנוחהמגדל עוזמגיד משנהלחם משנהמעשה רקחאור שמחיד פשוטההכל
 
(ג) והיללה היא שאנו קוראיןא תרועה, והאנחה זו אחר זו היא שאנו קוראין אותה שלשה שברים. נמצא סדר התקיעות כך הוא:
מברך, ותוקע תקיעה ואחריה שלשה שברים ואחריה תרועה ואחריה תקיעה, וחוזר כסדר הזה שלשה פעמים, ותוקע תקיעה ואחריה שלשה שברים ואחריה תקיעה, וחוזר כסדר הזה שלשה פעמים, ותוקע תקיעה ואחריה תרועה ואחריה תקיעה, וחוזר כסדר הזה שלשה פעמים. נמצא מנין התקיעות שלשים, כדי להסתלק מן הספק:
The crying1 refers to what we call teru'ah.⁠2 The repeated sighs3 refer to what we call three4 shevarim.⁠5
Thus, the order of blowing the shofar6 is as follows: First, one recites the blessing7 and sounds a teki'ah; afterwards, three shevarim; and afterwards, a teru'ah; and afterwards, a teki'ah.⁠8 He repeats this pattern [until he completes] three series.⁠9
[Then,] he sounds a teki'ah; afterwards, three shevarim; and afterwards, a teki'ah.⁠10 He repeats this pattern [until he completes] three series.⁠11
[Then,] he sounds a teki'ah; afterwards, a teru'ah; and afterwards, a teki'ah.⁠12 He repeats this pattern [until he completes] three series.⁠13
Thus, there are a total of thirty shofar blasts,⁠14 in order to remove any doubt.⁠15
1. mentioned in the previous halachah
2. short, staccato sounds like sobs. Since a teru'ah is considered to be a single blast, the entire series of sounds must be completed without the person who blows pausing to catch his breath.
3. mentioned in the previous halachah
4. The Maggid Mishneh writes that one may add to the number of shevarim as long as one does not take a breath between them. However, the Magen Avraham (590:2) writes that it is Ashkenazic custom not to sound more than three shevarim.
5. Like sighs, these sounds are neither short like teru'ot, nor prolonged like teki'ot, but rather of intermediate length, as described in the following halachah.
6. to fulfill the mitzvah as commanded by the Torah.
7. as explained in Halachah 10.
8. in accordance with the opinion that maintains that a teru'ah resembles both sighing and crying.
9. in order to have heard the three series of blasts required by Halachah 1.
Although the pattern of shofar blowing described by the Rambam has become universally accepted among the Jewish people, it is unclear when this practice was first instituted. One of the fundamental texts of the period directly following the conclusion of the Talmud, the Sh'eltot of Rav Achai Gaon (note 171), mentions a different practice.
Three series of blasts from each pattern are not blown directly after each other. Rather, after sounding three series of teki'ah, shevarim, teru'ah, teki'ah, three series of teki'ah, shevarim, teki'ah, and then three series of teki'ah, teru'ah, teki'ah is sounded.
10. in accordance with the opinion that maintains that a teru'ah resembles sighing. It must be noted that from the passage on Rosh HaShanah 34a it seems that Rabbi Abahu instituted the series of three teru'ot before the series of three shevarim.
11. to fulfill the obligation explained in Halachah 1.
12. in accordance with the opinion that maintains that a teru'ah resembles crying.
13. as explained above.
14. 18 teki'ot, six shevarim, and six teru'ot.
From the Rambam's expression, it appears that he considers the shevarim and teru'ah sounded in the first series as two separate blasts. From this, the Maggid Mishneh derives a halachic insight, maintaining that according to the Rambam, one may take a breath between the two. (The Mayim Chayim supports this conclusion, noting that, regarding this series, the Rambam states that one should blow "three shevarim, and afterwards, a teru'ah.⁠") Nevertheless, the Ramban and other authorities do not permit this leniency.
Regarding halachah l'ma'aseh, the Shulchan Aruch (Orach Chayim 590:4) suggests adhering to the more stringent view regarding the teki'ot required by Torah law. However, the Ramah maintains that this is unnecessary. Both the Shulchan Aruch HaRav 590:9, 10 and the Mishnah Berurah 590:20 suggest adhering to whichever practice is customarily followed in one's local community. However, if there is no accepted custom, the Shulchan Aruch HaRav suggests accepting the more stringent practice.
15. as mentioned in the previous halachah.
Though all three sounds would be included in the series of teki'ah, shevarim, teru'ah, teki'ah, it would be insufficient for such a series alone to be sounded. According to the opinions that maintain that a teru'ah is either sobbing or crying alone, there would be another sound interrupting between either the teki'ah which precedes or that which follows the teru'ah (Rosh Hashanah 34a).
א. בב2 נוסף: אותה.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםהגהות מיימוניותמגדל עוזמגיד משנהכסף משנהיד פשוטהעודהכל
וְהַיְּלָלָה - הִיא שֶׁאָנוּ קוֹרְאִין ׳תְּרוּעָה׳. וְהָאֲנָחָה זוֹ אַחַר זוֹ - הִיא שֶׁאָנוּ קוֹרְאִין אוֹתָהּ ׳שְׁלשָׁה שְׁבָרִים׳. נִמְצָא סֵדֶר הַתְּקִיעוֹת כָּךְ הוּא:
מְבָרֵךְ, וְתוֹקֵעַ תְּקִיעָה, וְאַחֲרֶיהָ שְׁלשָׁה שְׁבָרִים, וְאַחֲרֶיהָ תְּרוּעָה, וְאַחֲרֶיהָ תְּקִיעָה, וְחוֹזֵר כַּסֵּדֶר הַזֶּה שְׁלשָׁה פְּעָמִים. וְתוֹקֵעַ תְּקִיעָה, וְאַחֲרֶיהָ שְׁלשָׁה שְׁבָרִים, וְאַחֲרֶיהָ תְּקִיעָה, וְחוֹזֵר כַּסֵּדֶר הַזֶּה שְׁלשָׁה פְּעָמִים. וְתוֹקֵעַ תְּקִיעָה, וְאַחֲרֶיהָ תְּרוּעָה, וְאַחֲרֶיהָ תְּקִיעָה, וְחוֹזֵר כַּסֵּדֶר הַזֶּה שְׁלשָׁה פְּעָמִים. נִמְצָא מִנְיַן הַתְּקִיעוֹת שְׁלשִׁים, כְּדֵי לְהִסְתַּלֵּק מִן הַסָּפֵק.
הַיְלָלָה הִיא שֶׁאָנוּ קוֹרְאִין תְּרוּעָה. וְהָאֲנָחָה זוֹ אַחַר זוֹ הִיא שֶׁאָנוּ קוֹרְאִין אוֹתָהּ שְׁלֹשָׁה שְׁבָרִים. נִמְצָא סֵדֶר הַתְּקִיעוֹת כָּךְ הוּא. מְבָרֵךְ וְתוֹקֵעַ תְּקִיעָה וְאַחֲרֶיהָ שְׁלֹשָׁה שְׁבָרִים וְאַחֲרֶיהָ תְּרוּעָה וְאַחֲרֶיהָ תְּקִיעָה. וְחוֹזֵר כְּסֵדֶר זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. וְתוֹקֵעַ תְּקִיעָה וְאַחֲרֶיהָ שְׁלֹשָׁה שְׁבָרִים וְאַחֲרֶיהָ תְּקִיעָה וְחוֹזֵר כַּסֵּדֶר הַזֶּה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. וְתוֹקֵעַ תְּקִיעָה וְאַחֲרֶיהָ תְּרוּעָה וְאַחֲרֶיהָ תְּקִיעָה וְחוֹזֵר כְּסֵדֶר זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. נִמְצָא מִנְיַן הַתְּקִיעוֹת שְׁלֹשִׁים כְּדֵי לְהִסְתַּלֵּק מִן הַסָּפֵק:
[א] אומר ר״ת שצריך לעשות השלשה שברים בנשימה אחת דבמקום תרועה קיימי אבל ג׳ שברים ותרועה דקשר״ק לא מסתבר דגנוחי וילולי לא עבדי אינשי בנשימה אחת. וראבי״ה הוסיף לאמץ דבריו ע״ש בספרו, ע״כ:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה א]

[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה ב]

הרי שתקע וכו׳ וחוזר ותוקע ומריע ותוקע שלש פעמים – לאו למימרא שיחזיר הסימן ג׳ פעמים דהא מיירי שתקע והריע ותקע אלא ג׳ פעמים חוזר לתקיעה ותרועה ותקיעה וזה לאפוקי מהירושלמי דאמר אפילו אחת אין בידו. רש״י גורס כתוספתא שמע ט׳ תקיעות יצא ורבינו גרס לא יצא וכן גירסת הספרים ואין למחוק הספרים מפני התוספתא:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה ב]

מברך ותוקע וכו׳ – כתב רבנו חננאל ז״ל: ״נהגו הכל כמנהג הזה לתקוע מיושב כמו שתיקן ר׳ אבהו, ועליהן מברך התוקע ברכת התקיעה, ואע״פ שאינו על סדר הברכות (של תפלה) וצבור צריכין לתקוע על סדר הברכות – מיהו ברכות אינן מעכבות״.
ראה לקמן הלכה י (ד״ה ומברך).
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםהגהות מיימוניותמגדל עוזמגיד משנהכסף משנהיד פשוטההכל
 
(ד) שיעור תרועה, כשתי תקיעות. שיעור שלשה שברים, כתרועה. הרי שתקע והריע, ותקע תקיעה ארוכה ומשך בה כשניםא בראשונה, אין אומרין תיחשב בשתיב תקיעות ויריע אחריה ויחזור ויתקע, אלא אפילו משך בה כל שעהג אינה אלא תקיעה אחת, וחוזר ותוקע ומריע ותוקע, שלשה פעמים:
The required length of a teru'ah is that of two teki'ot.⁠1 The required length of the three shevarim is that of a teru'ah.⁠2
When a person sounds a teki'ah and a teru'ah, and afterwards sounds a long teki'ah, extending it twice the length of the original one,⁠3 we do not say that it may be considered to be two teki'ot4 - thus allowing one [to complete the series merely by] sounding a teru'ah and another teki'ah.⁠5 Rather, even if one extended a teki'ah the entire day, it is considered to be only a single teki'ah6 and one must sound another teki'ah, teru'ah, and teki'ah [until he completes] three series.⁠7
1. These statements are the source of much controversy among the Rabbis. The Mishnah (Rosh Hashanah 33b) states: "The required length of the teki'ah is three teru'ot; a teru'ah is three sobs.⁠"
The Talmud questions: Behold, the baraita has taught: "the required length of a teki'ah is that of a teru'ah!⁠"
Abbaye replied: "The author of the Mishnah considered the length of all the teki'ot in comparison to the length of all the teru'ot. The author of the baraita considered the length of each blast. There is no difference of opinion between them.⁠"In his commentary on the Mishnah, the Rambam interprets the above to mean: "The required length of all six teki'ot is equivalent to the required length of all three teru'ot,⁠" thus establishing each teru'ah as twice the length of a teki'ah. Hence, according to the Rambam, the length of the teki'ot are dependent on the length of the teru'ot.
Rabbenu Nissim objects to the Rambam's interpretation, explaining that the word והעברת, the verb mentioned in the commandment to blow the shofar, implies a long blast, and hence the measure mentioned by the Rambam would not be appropriate.
Similarly, the Ra'avad does not accept the Rambam's interpretation, and explains that the Mishnah establishes an independent measure for the length of a teki'ah - three teru'ot - with each teru'ah being equal to three short sobs. Thus, the measure of a teki'ah is equivalent to nine short sounds. The Ramban and the Rashba also subscribe to this view.
Rashi and most Ashkenazic authorities accept the simple meaning of the Mishnah and explain that a teki'ah is equal to the length of a teru'ah. However, as explained in the previous halachot, there are three different interpretations of the definition of a teru'ah. Thus, the required length for the teki'ah varies accordingly.
Regarding halachah l'ma'aseh, the Shulchan Aruch (Orach Chayim 590:3) mentions the views of Rashi and the Ra'avad, but not that of the Rambam.
2. i.e., the length of the three shevarim should resemble a series of teru'ot.
3. with the intention that it be considered to be the final blast of the first series and the initial blast of the following series
4. although it is of sufficient length
5. This represents a rephrasing of the Mishnah, Rosh Hashanah 4:9 and Rosh Hashanah 28a.
6. This decision runs contrary to the statements of the Jerusalem Talmud (Rosh Hashanah 3:3), which does not accept a teki'ah blown with such an intention at all.
7. This law is quoted as halachah by the Shulchan Aruch (Orach Chayim 590:6). However, the Ashkenazic authorities maintain that deference should be paid to the opinion mentioned in the Jerusalem Talmud.
א. ד: כשתים. אך בכתבי⁠־היד כבפנים, כמו: פי שנים.
ב. ב1: כשתי. וכך ד (גם פ, ק).
ג. בב1 נוסף: אחת. ד (גם פ): היום. אך אם משך בה כל היום שוב אינו יכול לתקוע...
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דהגהות מיימוניותספר המנוחהמגדל עוזמגיד משנהלחם משנהמעשה רקחמרכבת המשנה מהדורה בתראיד פשוטהעודהכל
שִׁעוּר תְּרוּעָה - כִּשְׁתֵּי תְּקִיעוֹת. שִׁעוּר שְׁלשָׁה שְׁבָרִים - כִּתְרוּעָה. הֲרֵי שֶׁתָּקַע וְהֵרִיעַ, וְתָקַע תְּקִיעָה אֲרֻכָּה וּמָשַׁךְ בָּהּ כִּשְׁנַיִם בָּרִאשׁוֹנָה - אֵין אוֹמְרִין: תֵּחָשֵׁב כִּשְׁתֵּי תְּקִיעוֹת, וְיָרִיעַ אַחֲרֶיהָ וְיַחֲזֹר וְיִתְקַע; אֶלָּא אֲפִלּוּ מָשַׁךְ בָּהּ כָּל שָׁעָה, אֵינָהּ אֶלָּא תְּקִיעָה אַחַת, וְחוֹזֵר וְתוֹקֵעַ וּמֵרִיעַ וְתוֹקֵעַ שְׁלשָׁה פְּעָמִים.
שִׁעוּר תְּרוּעָה כִּשְׁתֵּי תְּקִיעוֹת. שִׁעוּר שְׁלֹשָׁה שְׁבָרִים כִּתְרוּעָה. הֲרֵי שֶׁתָּקַע וְהֵרִיעַ וְתָקַע תְּקִיעָה אֲרֻכָּה וּמָשַׁךְ בָּהּ כִּשְׁתַּיִם בָּרִאשׁוֹנָה. אֵין אוֹמְרִין תֵּחָשֵׁב כִּשְׁתֵּי תְּקִיעוֹת וְיָרִיעַ אַחֲרֶיהָ וְיַחֲזֹר וְיִתְקַע. אֶלָּא אֲפִלּוּ מָשַׁךְ בָּהּ כׇּל הַיּוֹם אֵינָהּ אֶלָּא תְּקִיעָה אַחַת וְחוֹזֵר וְתוֹקֵעַ וּמֵרִיעַ וְתוֹקֵעַ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים:
שיעור תרועה כשתי תקיעות – א״א, כל זה שיבוש המעתיק הוא. אלא שיעור תקיעה כשלש תרועות, שיעור תרועה כשלשה שברים. ודע שאין מחלוקת בין התנאים אלא בענין התרועה מה היא וכמה שיעורה, כי התנא האחד אומר כי התרועה היא טרימוטי, ושיעורה שלש טרימוטות, והוא שיעור קטן; והתנא האחר אומר, כי התרועה היא שברים, והם שלשה, והוא שיעור גדול, אבל שיעור התקיעה אחד הוא לשניהם כתשע טרמוטות, או כשלשה שברים, שהן שיעור אחד. ומי שאומר שברים, הוא שאומר שיעור תקיעה כתרועה, ומי שאומר טרמוטות הוא שאומר תקיעה כשלש תרועות.
[ב] כן איתא בברייתא ופריך מינה אמתני׳ דאמר שיעור תרועה כג׳ יבבות אמר אביי בהא ודאי פליגי דכתיב יום תרועה ומתרגמינן יום יבבא וכתיב באם סיסרא ותיבב מ״ס גנוחי גנח ומ״ס ילולי יליל ופר״ח ג׳ יבבות הן ג׳ כחות של כל שהו שהן רצופין וכן פר״ש וריב״א, וריב״ם פי׳ דיבבא הן ג׳ כחות של כל שהוא שהן לג׳ יבבות ט׳ כחות ובעל ס״ה רואה דבריהם. וצריך ליזהר שלא יאריך בשברים יותר מדאי שלא יהא נראה כתקיעה למר כדאית ליה ולמר כדא״ל וצריך לעשות התקיעה כשיעור היבבות של אותו סדר כיצד התקיעה של קשר״ק תהיה כג׳ שברים וג׳ יבבות שכולם ספק תרועה אחת הן דדילמא גנוחי גנח וילולי יליל התקיעה של קש״ק כג׳ שברים שהן תרועה של סדר זה ושל קר״ק כשיעור שלש יבבות ומכל מקום אם האריך בכל התקיעות כבשל קשר״ק לא הפסיד כלום דתנן התוקע בראשונה ומשך בשנייה כשתים אין בידו אלא אחת רק שלא יקצר מן השיעור כדפרישית. ומטעם זה נמי אם עשה ד׳ שברים או ה׳ אין בכך כלום כי השברים היתרים נחשוב אותם מן התרועה והוה ליה תרועה אריכתא מטעמא דפרישית עיין בתוס׳, ע״כ:
כתב הרב: שיעור תרועה כשתי תקיעות שיעור ג׳ שברים כתרועה – אמר המפרש אע״ג דאמרינן בגמרא שיעור תקיעה כתרועה ובמתניתין תנינן שיעור תקיעה כשלש תרועות ור״מ כתב שיעור תרועה כשתי תקיעות אפ״ה לא קשיא מידי למאן דידע פירושא דההיא דאמרינן בגמרא שיעור תקיעה כתרועה תנא דידן קחשיב תקיעות דכלהו בבי ותנא ברא חשיב חד בבא ולא פליגי כלומר דתנא דמתניתין קחשיב תקיעות דכלהו בבי כתרועות דכלהו בבי וכמה הוו להו שית כתרועות דכלהו בבי דהוו תלת כדכתבינן דכל תרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ואשתכח דשיעור תרועה כשתי תקיעות. ותנא ברא דקאמר שיעור תקיעה כתרועה קא חשיב חד סימן דהוי תרועה אחת ופשוטה לפניה ופשוטה לאחריה וקאמר שיעור תקיעה דחד בבא דהוו להו תרי כשיעור תרועה דההיא בבא ונמצא דכלהו תנאי ס״ל דשיעור תרועה כשתי תקיעות והכי מסתבר לפרש דברי הרב:
כתב הרב: הרי שתקע והריע ותקע תקיעה ארוכה ומשך בה כשתים בראשונה – אמר המפרש כלומר שמשך באותה תקיעה כשתים ממה שמשך בראשונה
אין אומרים כו׳ – וחוזר ותוקע ומריע ותוקע שלשה פעמים והאי שלשה פעמים דקאמר ר״מ לאו למימרא שיחזור הסי׳ שלשה פעמים דהא מיירי שתקע והריע ותקע אלא ג׳ פעמים חוזר אתקיעה ותרועה ותקיעה וכל זה כתב הרב לבאר שלא עלתה בידו אלא אחת דסוף סימן כדאיתא בגמרא דידן שלא כדברי הירושלמי דאמר אפילו אחת אין בידו וכן דעת רש״י ועל כל זה לא היה צריך לרב לכתוב שלשה פעמים מיהו אית רבוותא אמרי דלא פליגא גמרא דידן אגמרא דבני מערבא דמפרשי הא אין בידו אלא אחת בתקיעה הראשונה לסימן. והא דירושלמי דאפילו אחת אין בידו בשניה של סימן ראשון שהיא סמוכה לראשונה של סימן שני ואמרינן התם טעמא דלא סיפא אית לה רישא ולא רישא אית לה סיפא ע״כ ואשתכח לפום פירושא דהני רבוותא דחוזר ותוקע להשלים הסימן ואחר כך תוקע ומריע ותוקע כמשפטו ושמעינן השתא דאי שמע תחלת תקיעה בלא סופה או סוף התקיעה בלא תחלתה לא יצא ואי קשיא לך לסברא דרבוותא דמפרשי האי אין בידו אלא אחת בתקיעה הראשון לסימן מאי קמ״ל. והיכי תיסק אדעתין דלא עלתה לו הרי עשאה כתקנה תריץ דהא קמ״ל דסלקא דעתיך דליהוי הך תקיעה שמשך בה הפסק וליהדר ולתקע מתחלת הסימן כדאמרינן בגמרא אתקין ר׳ אבהו בקסרי תקיעת שלשה שברים תרועה ותקיעה מה נפשך אי ילולי הוא תרועה נעביד שברים לא נעביד כו׳ אי נמי כו׳. מתקיף לה רב עוירא ודלמא גנוחי הוא ואתיא תרועה ומפסקא בין תקיעה לשלשה שברים כו׳ הכא נמי נימא דלהוי ההיא תקיעה שמשך בה הפסק וליהדר מרישא דסימנא קמ״ל כן נראה לפי סברתם ואע״פ כן כדברי הרב משמע לשון התלמוד שלנו ובאמת חולק עם הירושלמי דאי לאו הכי הוה ליה למי׳ אפילו אחת אין בידו אלא ודאי מדאמר אין בידו אלא אחת ר״ל מאותם שתים שחשב לעשות אין בידו אלא האחת מהם והכי מסתבר:
שיעור תרועה כשתי תקיעות שיעור שלשה שברים כתרועה: כתב הראב״ד ז״ל כל זה שיבוש המעתיק היה וכו׳ תקיעה כשלש תרועות עכ״ל:
ואני אומר הראב״ד ז״ל עומד בשיטת ריב״ם והעומדים בשיטתו מרבותינו בעלי התוספות ז״ל שפירשו כי כל יבבא שלשה טוטין הן והשלש יבבות הן כשיעור התקיעה שהן ט׳ טוטין וע״פ הירושלמי שאני עתיד לכתוב בעז״ה ומתני׳ תני שיעור תקיעה כג׳ תרועות ר״ל אחת מג׳ תרועות דהיינו ט׳ טוטין כדקתני סיפא שיעור תרועה כג׳ יבבות וכל יבבא ג׳ טוטין שנמצא שיעור התקיעה והתרועה ט׳ טוטין כל אחת ואחת מהן וכן הסכימו רבים. אמנם רש״י ז״ל פי׳ ג׳ יבבות ג׳ כחות בעלמא כל שהן ופירשו המפרשים ז״ל לדעתו על פי הירושלמי שכל כח הוא טוט אחד שהוא יבבא אחת ולפי זה נמצא שיעור דתרועה ג׳ טוטין כדקתני סיפא שיעור תרועה כג׳ יבבות ומתוך כך נמצא שיעור התקיעה ט׳ טוטין כדקתני ברישא שיעור תקיעה כג׳ תרועות כמו שפירש ריב״ם ז״ל והא אסיקנא בגמרא דהאי משנה פרק יו״ט של ר״ה דתנא ברא ותנא דמתני׳ נמי לא פליגי דהיינו בשיעור תקיעה ברישא ואסיקנא נמי אסיפא בשיעור תרועה ודאי פליגי וממילא דרש״י וריב״ם ז״ל פליגי וכלשון הירושלמי דגרסינן איזו היא תרועה ר׳ חנניא ור׳ מונא חד אמר כהדין טרימוטא וחד אמר תלת רקיקין ע״כ, ואמר ז״ל כי רש״י גורס דקיקין בדל״ת וריב״ם ז״ל גורס רקיקין ברי״ש והראב״ד ז״ל נמשך בשיטת ריב״ם ז״ל כמו שכתבתי ואחרי אשר ביררתי דעת הראב״ד ז״ל צריך אני לברר דעת ר״מ ז״ל. ודע כי אני נהייתי להבין דעתו ונחליתי ימים לפי שקבלתי שטת הלכה על דרך זה וכשראיתי לשון ר״מ ז״ל לא מצאתי ידי ורגלי מפני שהיה קשה עלי חדא שהיה מהפך לשון המשנה מה שאין דרכו ועוד פתח לפרושי שיעור תרועה ותלאה בשתי תקיעות ואנחנו לא ידענו שיעור התקיעה מדבריו לא בתחלה ולא בסוף, ועוד כתב לשון שברים כתנא דברייתא והניח לשון יבבות דתנא דמתניתין וכבר כתבתי פ״ב לגבי אנדרוגינוס דקיי״ל בפרק הערל כשמואל דאמר ליתא לברייתא מקמי מתניתין היכא דמתעקרא מתני׳ כי הכא דאסיקנא דאסיפא ודאי פליגי ועוד דהא פ״ק גמרא מתני׳ דהעושה סוכתו כמין צריף אמר ליה אביי לרב יוסף וכי שבקת מתניתין ועבדת כברייתא. עוד היאך כתב דשיעור תרועה כשתי תקיעות מנא ליה והוא דאמר כמאן דאי כתנא דמתני׳ הא אמר שיעור תקיעה כג׳ תרועות ואי כתנא דברייתא הא אמר שיעור תקיעה כתרועה וכ״ש שלא אמר כחד דירושלמי. ועוד כשתדקדק דבריו ז״ל יעלה בידך שיעור התקיעה כחצי תרועה שהוא כשיעור שבר וחצי והוא פירש בפי׳ זאת המשנה שיעור תקיעה כדי ג׳ תרועות ר״ל כי שיעור כל התקיעות הוא כשיעור כל התרועות והם שלשה עכ״ל. וא״כ אתמהה אטו תקיעה לחצאין קתני שיעורה וממאן שמע לה ועוד כי כשזכיתי לבא בארץ הקדושה מצאתי תרועתם בקבלת אבותם כקול המתרעש ואין טוט בהם ושאלתי לכמה גדולים ולא פירשו לי דבר עד ככסף בקשתיה וכמטמונים חפשתיה ומצאתי לר״י בן גיאת ז״ל שפירשה בהלכות ר״ה מתשובת רבינו שרירא ורבינו האי גאון ז״ל שכל דבריהם קבלה וז״ל ואין תרועה אלא שיש תקיעה לפניה ולאחריה הא כיצד שיעור תקיעה כתרועה שיעור תרועה כשלשה שברים בירושלמי איזו היא תרועה ר׳ חנניא ור׳ מונא חד אמר כהדין טרימוטא פי׳ קול המתרעש וחד אמר תלת רקיקין והיינו שברים שהן כבדים ילולי יליל לשון רעישה וגנוחי גנח לשון שבירה כאדם המתאנח וגונח מלב ואתקין רבי אבהו בקסרין תקיעה ג׳ שברים תרועה ותקיעה מספקא ליה כו׳ כלשון הגמרא עד ברישא מגנח והדר מייליל והכין אמר רב שרירא ורבינו האי זצ״ל דהא תקנתא דר׳ אבהו לאו מדידה תקין לה אלא עיקר הדבר כך היה מימות נביאים הראשונים. ומיהו לשון תרועה משמע גנוחי ומשמע ילולי פירוש דתרועה שברים קלילי נינהו כגון ילולי ושברים יקירי נמי דהיינו גנוחי תרועה מיקרו הילכך נמצאו שברים ותרועה אחד ושמא בעלמא נקראים שניהם משום דזה וזה תרועה נקרא וכן היה מנהגם בימות הקדמונים בכל ישראל מהם עושין תרועות יבבות קלות ומהן תרועות יבבות כבדות שהן שברים ואלו ואלו יוצאין ידי חובתן כי שברים כבדים תרועה הן ויבבות קלות תרועה הן והיה הדבר נראה כחלוקה ואע״פ שאינה חלוקה והרי התנאין הללו שונין שיעור תרועה שלש יבבות והללו שונין שיעור תרועה שלשה שברים אלו לפי מנהגן ואלו לפי מנהגן וקאמר אביי בהאי פליגי ולאו פלוגתא היא אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה וכשבא רבי אבהו ראה לתקן תקנה שיהיו בה כל ישראל מעשה אחד ולא יראה ביניהן דבר שהדיוטות רואין אותו כחלוקה ושם את הראשונה כהללו וכהללו שניהן כי עשה את התרועה שברים ויבבות ולעולם כולה תרועה אחת היא שהרי היא אחת מג׳ של שלש שלש ואע״פ שאמר תשר״ת שמא בעלמא אחד כגון זה המנהג ואחד כגון זה המנהג כדי שלא יהא קפיד לא מאלו ולא מאלו וחוזר ותוקע בבא שנייה תש״ת כאלו ותר״ת כאלו וליכא ספיקא וספק זה שאומר הכי פירושיה זה שתיקן דבר זה מן הספק שנסתפק בתרועה כי לא מחמת ספק נתקנה התקנה נמצאת תקנת רבי אבהו לכנופי מנהג עכ״ל. ובזה נתרצו כל הקושיות וכן פירש ר״מ בפי׳ המשניות והוא דרך נכון מאד וגם על דרך האמת יש בו סוד נסתר מוכתר בנימוסי:
הרי שתקע והריע עד שלש פעמים. פרק י״ט של ר״ה (דף ל״ג ל״ד):
שיעור תרועה כשתי תקיעות וכו׳ – משנה שם (דף ל״ג:) שיעור תקיעה כשלש תרועות שיעור תרועה כשלש יבבות ובגמ׳ הקשו והא תניא שיעור תקיעה כתרועה ותירץ אביי תנא דידי קא חשיב תקיעות דכלהו בבי ותרועות דכלהו בבי תנא ברא קא חשיב חד בבא ולא פליגי. עוד הקשו על סוף המשנה מדתניא שיעור תרועה כשלשה שברים ותירץ אביי בהא ודאי פליגי דכתיב יום תרועה יהיה לכם מר סבר ילולי הוא ומר סבר גנוחי הוא ע״כ בגמרא. וזהו פי׳ רבינו ושאר המפרשים ז״ל דשתי תקיעות כתרועה ותנא דידן חשיב תקיעות דכולהו בבי ר״ל שש תקיעות של שלש בבות מהם שלש לפני התרועות ושלש לאחר התרועות ושיעורן כשלש תרועות ותנא ברא לא קא חשיב אלא תקיעות בבא אחת שהם שתים ושיעורן כתרועה אחת לדברי הכל. ובשיעור תרועה פליגי דתנא דידן סבר שהוא ילולי שהוא קולות קטנים והתרועה היא שלש יבבות שלשה קולות קטנים ונקראים בירושלמי טרימוטא ותנא ברא סבר שהוא גנוחי ונקראים שברים והשבר הוא קול גדול. ורבינו לא הזכיר שיעור לפי שכבר ביאר שנסתפק לנו מה היא התרועה אבל כתב ששיעור השברים הם כתרועה וכן הוא ששיעור היבבות והשבר אחד שהשברים הם שלש והיבבות תשע וכן כתבו ז״ל ולא נתבאר זה בדברי רבינו יפה. ובהשגות יש שטה אחרת שהם מפרשים תקיעות דכולהו בבי התקיעות שלפני התרועות ונמצא שיעור תקיעה אחת כתרועה דכיון דאמר אביי בהא ודאי פליגי ממילא לא צריכין לתירוצא אחרינא אלא דכ״ע שיעור תקיעה אחת כשלשה שברים לפי שהם מפרשים דתנא דידן לא חשיב אלא תקיעה ולפי שהוא סובר שהתרועה שלש יבבות קטנות לפיכך אמר שהתקיעה היא כשלש מאלו שהן תשע יבבות. ותנא ברא סובר שהתרועה היא שלשה שברים גדולים כט׳ יבבות ולפיכך אמר שהתקיעה היא כתרועה ונמצא שהם שוין בשיעור התקיעה ובשיעור התרועה הוא שנחלקו. ולדעת זה הסכימו הרמב״ן והרשב״א ז״ל ששיעור התקיעה כתרועה אחת והיא או שלשה שברים או תשעה טרימוטות שהכל בשיעור אחד וכן עיקר. ויש מי שהחמיר בתקיעה של תשר״ת שצריך להאריך בה כשיעור שלשה שברים ותרועה שהם שמונה עשר טרימוטות ואין זה עיקר אלא שיעור כל התקיעות אחד וכל אחת היא כתשעה טרימוטות:
הרי שתקע והריע וכו׳ – משנה שם תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת. ופירוש רבינו בה ברור ונכון וכן הסכימו הרמב״ן ז״ל והרשב״א ז״ל:
שיעור תרועה כשתי תקיעות – כתב ה״ה ורבינו לא הזכיר שיעור כו׳. מהא דכתב ה״ה נראה לו שרבינו מפרש כפי׳ בעל העטור שכתב בעל הטורים ז״ל דתנא דידן ותנא ברא לא פליגי בענין השיעור דכ״ע סברי דשיעורא חדא הוא אלא דמ״ד שיעור תרועה כג׳ יבבות ר״ל שצריך לעשות התרועה כעין ג׳ יבבות במהירות שהם ט׳ כחות שכל יבבא הם ג׳ כחות אבל מ״ד כשלשה שברים הוא בקולות מופסקים שאין כאן בכל שבר שלשה כחות כמו בכל יבבא נמצא השברים הם ג׳ והג׳ יבבות הם ט׳ כלומר הם תשעה כחות אבל שיעורן שוה וז״ש ה״ה שהשברים הם ג׳ והיבבות הם תשע. ומה שכתב הרב המגיד בשיעור תרועה פליגי ר״ל באיזה אופן יעשה אותה. וכן נראה שפירשה הרב״י ז״ל בא״ח. וקשה לי טובא על פירוש זה, חדא דה״ה כתב דהג׳ יבבות נקראים טרימוטין והוא כתב למטה דג׳ שברים הוי ט׳ טרימוטין א״כ איך נאמר לשיעור ג׳ יבבות שהם ג׳ טרימוטין הוי כשיעור ג׳ שברים. ועוד קשה מהו זה שאמר ורבינו לא הזכיר שיעור אם כונתו לומר באיזה אופן יעשה הרי כבר ביאר לעיל שיעשה הכל מספק וכ״ת היינו מה שתירץ ה״ה מ״מ לאו אורחיה לומר לא ביאר כן מפני שכבר ביארו היל״ל ורבינו כבר ביארו. וע״ק מלת שיעור שלא היה לומר שיעור כיון דהשיעור הוא אחד. וע״ק מ״ש והיבבות ט׳ דמשמע ט׳ יבבות דומיא דמאי דקאמר השברים הם שלשה, ועוד דקאמר ששיעור היבבות והשבר אחד. לכך היה נ״ל לפרש דה״ה סובר במאי דקאמר רבינו שיעור ג׳ שברים כתרועה היינו כל אחד מהם הוא כתרועה (ומאי דקאמר) ר״ל השיעור שיש בג׳ שברים הוא דכל אחד מהם הוי כתרועה והוא תרועה [של] שלש יבבות וכו׳ דלזה אנו קוראים תרועה זה שהוא יללה כתנא דידן. ולזה כתב ה״ה שהדין עמו שהיבבות כלומר הג׳ יבבות והשבר שיעור אחד דלרבינו שבר אחד ושלש יבבות הם שיעור אחד שהשברים הם שלשה והיבבות ט׳ יבבות כלומר ט׳ יבבות הם ג׳ שברים. ומפני שלשון רבינו הוא דחוק במ״ש שיעור שלשה שברים דמשמע כל הג׳ לכך קאמר לא נתבאר זה בדברי רבינו יפה. ומ״ש ורבינו לא הזכיר שיעור ה״ק היל״ל שיעור תרועה ג׳ יבבות לזה תירץ שכוונתו לתת שיעור לתרועה של תורה וכיון דתרועה של תורה כתב למעלה שיש לנו בה ספק איך יאמר שיעור תרועה כג׳ יבבות וכי תימא נתן שיעור למה שאנו קוראים תרועה שהיא יללה יש לומר דרבינו אינו בא אלא ליתן שיעור לתרועה של תורה וכמ״ש שיעור תרועה כשתי תקיעות דהיינו בין שתהיה אנחה בין שתהיה יללה הוי כשתי תקיעות דכ״ע מודו בהא תנא דידן ותנא ברא. וכי תימא השתא דאמר שלשה שברים כתרועה לא הוי כתרועה של תורה אלא כמו שאנו קוראים אותו תרועה כיון דכפי שלשה שברים הוי כל אחד מהם. וי״ל דמ״מ אינו מפרש התרועה של תורה אלא בא לפרש השברים ואע״פ שיפרש אותם בתרועה שלנו אינו דוחק אבל כשבא לפרש אינו מפרש אלא התרועה של תורה וכל זה הוא דוחק בפירוש דברי רבינו ועדיין צ״ע:
הרי שתקע וכו׳ – מ״ש ה״ה פירוש רבינו בה ברור ונכון משום דיש פירוש אחר שפירש דאין בידו אלא אחת רוצה לומר התקיעה הראשונה קודם התרועה אבל זו אפילו באחת אינו עולה לו. ועיין בטור ובב״י ז״ל:
שיעור תרועה וכו׳. כוונת רבינו מבוארת דשיעור השש תקיעות הוו ממש כשיעור הג׳ תרועות וכן נראה להדיא ממ״ש בפירוש המשנה והראב״ד ז״ל נראה שלא ראה פירוש זה של רבינו שאילו ראהו לא היה כותב שטעה המעתיק וכו׳ וכבר הרב המגיד ז״ל יישב לשון רבינו עיי״ש אלא שראיתי להרב לח״מ שנתקשה בדברי הרה״מ במ״ש ז״ל ורבינו לא הזכיר שיעור לפי שכבר ביאר שנסתפק לנו מה היא התרועה אבל כתב ששיעור השברים הם כתרועה וכן הוא ששיעור היבבות והשבר אחד שהשברים הם ג׳ והיבבות ט׳ וכו׳ ולא נתבאר זה בדברי רבינו יפה על כרחך דן ז״ל מלשון זה דכוונתו כהרב בעל העטור דס״ל דתנא דידן ותנא ברא לא פליגי בשיעור דלכו״ע שיעורא חדא אלא דמאן דאמר שיעור תרועה כג׳ יבבות ר״ל במהירות שהם ט׳ כחות ומאן דאמר כג׳ שברים היינו בקולות מופסקים שאין בכל שבר ג׳ כחות וכו׳ וזהו שכתב הרה״מ שהשברים הם ג׳ וכו׳ ומ״ש בשיעור תרועה פליגי ר״ל באיזה אופן יעשה אותה והקשה עליו חדא דהרב המגיד כתב דג׳ יבבות נקראים טרומיטין והוא כתב למטה דג׳ שברים הם ט׳ טרומיטין א״כ איך נאמר דשיעור ג׳ יבבות שהם ג׳ טרומיטין הוי כשיעור ג׳ שברים ועוד קשה וכו׳ עיין עליו ולענ״ד נראה דלא נתכוון הרה״מ לכל זה כלל ויש לנו להשוות דבריו דברור מיללו במ״ש דשיעור היבבות כלומר הג׳ יבבות הוו כשיעור שבר אחד דשבר אחד הוו ג׳ כחות כמ״ש לעיל ותנא ברא סבר שהוא גנוחי ונקראים שברים והשבר הוא קול גדול היינו שהשבר שהוא גדול הוי כג׳ יבבות ונמצא דודאי פליגי דחד ס״ל דתרועה כג׳ יבבות דהיינו כשיעור שבר אחד וחורנא ס״ל כשיעור ט׳ יבבות דהיינו ג׳ שברים ויש ששה יבבות חלוקים ביניהם ומה שחסר כאן גלה כאן ודבריו שוים לענ״ד ואין כאן תפיסה עליו אלא שקיצר קצת ודו״ק.
הרי שתקע וכו׳. דף ל״ג וכתב הרב המגיד ז״ל ופירוש רבינו בה ברור ונכון וכו׳ ע״כ. והוא פירוש רש״י ז״ל כמבואר בדבריו והפירוש האחר הוא בירושלמי אמתני׳ ר׳ אבא בר זמינא בשם ר׳ זעירא אפילו אחת אין בידו וכוונתו דפרוכא דמתני׳ דקתני אין בידו אלא אחת ר״ל התקיעה ראשונה לבד ולכך פירש ר׳ אבא דכשמשך באחרונה כדי שתעלה לו בשביל שתים הדין הוא שאפילו לאחת אינה עולה לו לפי שעירב המחשבה כדאיתא התם למה ראשה גבי סופה מצטרף וסופה גבי ראשה מצטרף לא ראשה אית לה סוף ולא סופה אית לה ראש ע״כ. והדברים מבוארים.
שיעור תרועה. עי׳ השגות וכתב הר״ן דהראב״ד מפרש כיון דמסיק הש״ס אמר אביי בהא ודאי פליג שוב א״צ לדחוק דחשיב תקיעה דכלהו בבי אלא דשיעור תקיעה ט׳ טרומוטין שהן ג׳ תרועות. וכן שלשה שברים הם ט׳ טרומיטין דכל שבר ג׳ טרומיטין. ועי׳ מ״מ דעת רבנו. ובר״ן סתר פי׳ רבנו דא״כ יהיה שיעור תקיעה חצי שבר דהיינו טרומיט וחצי וכן הלח״מ נדחק טובא והנראה דרבנו סובר דלא בא תנא דידן להורות שיעור תקיעה דודאי רשאי להאריך ולקצר בין בתקיעה ובין בתרועה אלא דה״ק שעכ״פ יאריך בתרועה כמו בשתי תקיעות קצרות. דלמ״ד בירושלמי צריך להריע מתוך פשוטה דמסתבר דשיעור קול פשוט שבתחלה וסוף מצטרפין ותרועה שבאמצע כשיעור ההתחלה והסוף ופשוט נמי דג׳ שברים הן כשתי תקיעות והיינו דקאמר רבנו ג׳ שברים כתרועה דנמצא אין תקיעה פחות משבר ומחצה ואולם היבבות שבתרועה הם תשע או יותר בכדי ג׳ שברים שהן שתי תקיעות ובירושלמי ליכא הכרע לשיעור תרועה דה״ג איזהו הרעה ר׳ חנניה ור׳ מנא חד אמר אהן טרימוטה וחד אמר תלת דקיקין ע״כ. ואין במשמעות זה אלא דמר סבר טרימוטה ר״ל יבבה ומר סבר שלשה שברים ולא נתבאר כלל מנין היבבות אלא שיהיו כשתי תקיעות כאורך ג׳ שברים והא דקאמר דפליגי לאו בשיעור פליגי דודאי תרועה כג׳ שברים שהן שתי תקיעות ובכל יבבה יש כמה טרומיטין וארכה כשיעור שבר ומדנקיט מר ג׳ יבבות ומר נקיט ג׳ שברים מכלל דפליגי במהות תרועה וסרה מעל רבנו תלונת הר״ן ומה שנדחק המ״מ שלא ביאר רבנו יפה שיעור הטרומיטין. ולפ״ז בתשר״ת לדרך רבנו צריך שתהיה התקיעה כשיעור ג׳ שברים דהו״ל כתרועה כיון דגנוחי ויליל הוי תרועה.
שיעור תרועה וכו׳ – משנה ראש השנה ד,ט: סדר תקיעות – שלש של שלש שלש. שעור תקיעה כדי שלש תרועות. שעור תרועה כדי שלש יבבות. תקע בראשונה, ומשך בשניה כשתים – אין בידו אלא אחת.
פיהמ״ש שם: ואמרו שעור תקיעה כדי שלש תרועות רצונו לומר, כי שעור כל התקיעות שהן שש כשעור כל התרועות שהן שלש... ואמרו תקע בראשונה וכו׳ פירושו: אם תקע תקיעה ראשונה שלפני התרועה והאריך בה זמן מה, ואחר כך הריע, ואחר כך תקע תקיעה שניה והאריך בה כפלים בשעור הראשונה כדי שיעלו לו לפי דעתו במקום שתי תקיעות, אחת סוף בבא ראשונה, ושניה התחלת בבא שניה – השמיעך שאינה עולה לו אלא תקיעה אחת בלבד, ואפילו האריך בה כל מה שאפשר אין בידו אלא בבא אחת בלבד.
גמרא שם לג,ב (לפי גירסת כ״י דק״ס, ומוכח שהיה כך לפני רש״י ז״ל):
[שעור תקיעה כדי שלש תרועות]. והתניא: שיעור תקיעה כתרועה? אמר אביי, תנא דידן חשיב תקיעה דכולהו בבי (כלומר, התנא של משנתנו מתייחס לסידרה שלימה שיש בה שש פשוטות ושלש תרועות. לשון תקיעה הוא שם הפעולה הכולל כל מה שעושה התוקע בסידרה שלימה, דהיינו – כל שש הפשוטות ביחד שיעורן כדי שלש תרועות. נמצא שיעור תקיעה כחצי תרועה); תנא ברא קא חשיב חד בבא ותו לא (בבבא אחת ישנן שתי פשוטות ותרועה אחת – נמצאת התרועה כשיעור שתי פשוטות).
הגמרא ממשיכה:
שעור תרועה כדי שלש יבבות: והתניא: שיעור תרועה כשלשה שברים? אמר אביי, בהא ודאי פליגי. דכתיב ׳יום תרועה יהיה לכם׳, ומתרגמינן: יום יבבא יהא לכון; וכתיב באימיה דסיסרא: ׳בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא׳ (שופטים ה,כח). מר סבר גנוחי גנח, ומר סבר ילולי יליל.
גמרא זו נתלבטו בה הרבה. מדוע נאלץ אביי לומר שנחלק התנא של הברייתא על משנתנו? הרי ניתן לומר שאין מחלוקת כלל, אלא מה שזה מכנה שבר, הלה מכנה יבבה; והרי מן הכתובים מוכח שהיא היא תרועה היא היא יבבה, ואם תרועה היא שלש יבבות, ואף שלשה שברים הם תרועה, לכאורה מוכח ששיעור יבבה הוא שיעור שבר. והנה בשערי שמחה להרי״צ גיאת ז״ל, הלכות ראש השנה (עמ׳ לט) מביא בשם רב האיי גאון ז״ל (ראה אוצר הגאונים סי׳ קיז; עמ׳ 65):
לשון תרועה משמע גנוחי ומשמע ילולי... נמצא שברים ותרועה אחד הם, ושמא בעלמא נקראים שנים (כלומר, שני שמות בעלמא יש להם), משום דזה וזה תרועה נקרא. וכך היה מנהג מימות קדמונים בכל ישראל, מהן עושין תרועה יבבות קלות, ומהן עושין תרועות יבבות כבדות שהן שברים... והיה הדבר נראה כחלוקה, ואע״פ שאינה חלוקה. והרי התנאים האלו שונים שיעור תרועה שלש יבבות, והללו שונים שעור תרועה שלשה שברים – אילו לפי מנהגם, ואילו לפי מנהגם. וקאמר אביי, בהא פליגי; ולאו פלוגתא היא, אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה!
גם מסקנת הגמרא לכאורה בלתי מובנת, שהרי העמידו שהתנא במשנתנו סובר ״ילולי יליל״, ודבר זה מניין? הלא התנא שונה לשון ״יבבות״, והוא לשון המקרא ״ותיבב״, והרי נחלקו בפירושו!
אף לשון רבינו לכאורה הוא תמוה, שהרי השמיט לשון המשנה והביא לשון הברייתא בשינוי, ומה היא כוונתו בזה?
ברם בעל מגדל עוז פתח לנו פתח להבין דברי רבינו:
...כשזכיתי לבא בארץ הקדושה מצאתי תרועתם בקבלת אבותם כקול המתרעש, ואין טוט בהם. ושאלתי לכמה גדולים ולא פירשו לי דבר עד ככסף בקשתיה וכמטמונים חפשתיה.
ומצאתי לר״י בן גיאת ז״ל שפירשה בהלכות ראש השנה מתשובת רבינו שרירא ורבינו האי גאון ז״ל שכל דבריהם דברי קבלה... בירושלמי (ראש השנה ד,י): איזו היא תרועה? ר׳ חנניא ור׳ מונא, חד אמר כהדין טרימוטא – פי׳ קול המתרעש – וחד אמר, תלת רקיקין (י״ג: דקיקין) – והיינו שברים שהן כבדים. ילולי יליל – לשון רעישה; וגנוחי גנח – לשון שבירה, כאדם המתאנח וגונח מלב.
וראה ערוך השלם ערך טרימוטה שזוהי מלה יוונית משמעה: ״ענין רעדה ותנועת קול תרועה״, והוא כפירוש הגאונים, וכגירסתם בירושלמי – כלומר, קול הטרימוטה אינו קול הבנוי מקולות קצרים כעין טוט-טוט-טוט, אלא קול רועד מתמשך. כך כתב גם בסדור רב סעדיה גאון (עמ׳ ריז): ״והתרועה קול ארוך רועד״, ואף מצייר שם את התרועה כשלשלת ארוכה, בניגוד לשברים שצורתו ״שלשה קולות מקוטעים שכל אחד מהם הוא כשליש הקול הארוך״. עד היום נשמרה מסורת תרועה כזו אצל אחינו יוצאי תימן. נמצא שדעה אחת בירושלמי היא שהתרועה היא קול אחד מתמשך ורועד, והדעה השניה היא שהתרועה היא תלת דקיקין, והיינו שלשה שברים, והן הן שתי הדעות בבבלי: ילולי יליל הוא הטרימוטה, וגנוחי גנח הוא שלשה שברים. וראה שרבינו הקדים לפרש דבר זה בבירור וכתב להבחין בין היללה האחת ״שמיללין הנשים בשעת שמיבבין״, לבין ״האנחה שיאנח האדם פעם אחר פעם... והאנחה זו אחר זו היא שאנו קוראין אותה שלשה שברים״.
מעתה מוכח שרבינו מפרש את הגמרא הנ״ל כך. אחרי שהעמידה הגמרא שהתנא של משנתנו מתייחס לסידרה שלימה של שלש בבות, על כרחנו לומר שהסיפא אף היא כך. שנינו: שעור תקיעה כדי שלש תרועות; ועוד שנינו: שעור תרועה כדי שלש יבבות. כשם שברישא ״תקיעה״ הוא שם הפעולה וכולל כל התקיעות בסידרה שלימה, כך בסיפא ״תרועה״ הוא שם הפעולה וכולל כל התרועות באותה סידרה, והן שלש יבבות – כלומר, כל תרועה בנפרד הינה יבבה אחת מתמשכת, שהיא יללה, ובסידרה שלימה ישנן שלש כאלה. ברור שאי אפשר לפרש יבבה שהיא שבר, שהרי כאלה ישנן תשעה בסדר! על כרחנו לפרש שהתנא קורא יבבה לקול אחד ארוך.
שואלת הגמרא מן הברייתא: ״שיעור תרועה כשלשה שברים״. כבר ראינו שהעמידו שהברייתא מתייחסת רק לבבא אחת בלבד. מעתה התרועה שמדובר עליה בברייתא הינה אחת בלבד, והיא כשלשה שברים, ולא קול יללה אחד מתמשך. על כרחנו לומר שיש כאן מחלוקת, והתנא של הברייתא סובר ״גנוחי גנח״ שהוא שלשה שברים, והוא מפרש כך לשון יבבה שבמקרא; אבל התנא של המשנה סובר ״ילולי יליל״ שהוא קול אחד רועד מתמשך, והוא קורא לקול זה יבבה, אע״פ שבלשון מקרא יש לפרש גם כך וגם אחרת.
אמנם אף שנחלקו במהות קול התרועה, אין לומר שנחלקו גם בשיעור אורך הקול. מעתה ברור הוא שניתן להשוות את אורך היללה האחת לארכה של תרועה הבנויה משלשה שברים שאף היא נקראת תרועה. אולם לא נתפרש בשום מקום שיעור אורך מוחלט. אמנם יש מן הראשונים שמציעים שיעור טוט או שיעור קול כלשהוא, וכך סובר הראב״ד ז״ל, ולדעתם כל שבר הוא שלשה טוטין והתרועה היא תשעה טוטין. אולם לדעת רבינו, אין דבר כזה מתקבל על הדעת, כי מסתבר שזה משתנה מאדם לאדם. מעתה, אין לנו אלא שיעור יחסי, דהיינו התרועה ארכה כשתי תקיעות. מאידך, יש תרועה שאינה אלא שלשה שברים, והרי אם יאריך בשבר יישמע כתקיעה. לפיכך צריך להקפיד שארכן של שלשה שברים לא יעלה על ארכה של תרועת יללה שהיא כשתי תקיעות, כי אחרת לא יהא ניכר שיש כאן שברים ולא שלש פשוטות. לפיכך דייק רבינו לכתוב: שיעור שלשה שברים כתרועה, ולא יותר. לא העתיק כאן את הברייתא, שהרי להלכה אחרי תקנת רבי אבהו אנו תופשים שגם השברים הוא תרועה וגם היללה. אבל יש כאן הגדרת שיעור כל שבר כדי שלא יישמע כפשוטה; והוא כמו שכתב רב סעדיה גאון ז״ל בסדור: ״והשברים שלשה קולות קצרים שכל אחד מהם הוא כשליש הקול הארוך״1. דייק לכתוב דוקא ״שלשה שברים״, כי בכך צמצמנו אורך כל שבר לבדו, אבל אם עשה בתרועה אחת הרבה שברים יותר משלשה, אין זה פוסל, ובלבד שכל אחד יהא כשיעור.
נחזור לביאור משנתנו שהעמידה אביי: ״תנא דידן קא חשיב תקיעה דכולהו בבי״. לכאורה זה תמוה: מה אילץ את התנא להעמדה כזאת? אבל לפי הנ״ל המשנה מבוארת כמין חומר. התנא פותח בקביעה כי כל הסידרה של שלש בבות נידונת כאחת, והיא מחולקת לאיברים: שלש של שלש שלש. ישנם שני סוגי פעולות של השמעת קול, תוקע ומריע. התוקע מוציא קול פשוט; והמריע – קול רועד הנקרא בלשון הגמרא יללה ובלשון התנא יבבה. שמות הפעולה הם: תקיעה ותרועה. שמות הללו משמשים גם כשמות העצם של קולות נפרדים, ועיטור ספרותי מצוי הוא להשתמש בתיבה אחת בשני מובנים.
אחרי שקבע את מבנהו המספרי של הסדר שיש בו תשעה חלקים, חוזר התנא לתאר את מהותו. יש בו פעולת תקיעה ופעולת תרועה, והתנא מונה כל סוג ומשערו. שעור תקיעה כדי שלש תרועות. כלומר, כמה הוא מוציא קול פשוט בסדר שלם? בסך הכל כאורכן של שלש תרועות; כאן משמש השם תרועה כשם עצם של קול אחד מסויים. במקביל ממשיך התנא: שעור תרועה כדי שלש יבבות. כלומר, כמה מריע בכל הסדר? התשובה היא: שלשה קולות שכל אחד מהן הוא קול רועד מתמשך הנקרא בפי התנא יבבה, ובפי אחרים יללה, ובפי רבינו – ״שאנו קורין היום תרועה שהיא כמו יללה״.
1. אע״פ שרבינו מסכים עם רב סעדיה גאון בהגדרת התרועה ושלשה שברים, חולק הוא עליו באורך התקיעה, שדעת הגאון היא כרש״י ששיעור תקיעה כתרועה. עיי״ש.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דהגהות מיימוניותספר המנוחהמגדל עוזמגיד משנהלחם משנהמעשה רקחמרכבת המשנה מהדורה בתראיד פשוטההכל
 
(ה) שמע תקיעה אחת בשעה זוא ושניה בשעה שניה, אפילו שהה כל היום כולו, הרי אלו מצטרפין ויצא ידי חובתו, והוא שישמע כל בבא מהן על סדרה, לא שישמע תרועה ואחריה שתי תקיעות, או שתי תקיעות ואחריהן תרועה, וכיוצא בזה:
If a person hears one shofar blast at one hour and a second one an hour later1 - even if he waits the entire day - the two may be considered to be a single unit2 and he may fulfill his obligation.⁠3
The above applies provided each series is heard in the proper order;⁠4 i.e., one may not hear a teru'ah and afterwards two teki'ot, or two teki'ot, and afterwards a teru'ah, and the like.⁠5
1. even if he waits the entire day - Rosh Hashanah 34a-b quotes Rabbi Yochanan: "If a person heard the nine shofar blasts even over a span of nine hours, he fulfills his obligation.⁠"
2. It is undesirable to delay the shofar blasts or to interrupt between them by talking or performing any other activity. Nevertheless, if an interruption was made between blasts, as long as one concentrates one's attention on each shofar blast, they are considered to be a single halachic unit.
3. The Shulchan Aruch (Orach Chayim 588:2) quotes this law. However, the Magen Avraham (588:2) compares this situation to the laws of Kri'at Shema (see Ramah, Orach Chayim 65:1) and explains that if one is prevented from hearing the shofar by forces beyond one's control, it is considered to be an interruption and one must begin the last series of blasts anew.
4. a teki'ah, the series of shevarim, teru'ot or the combination of the two, and then a teki'ah, as stated in Halachah 1.
5. The Maggid Mishneh explains that with this phrase, the Rambam implies that even though a delay does not constitute an interruption, any shofar blast which is not in the proper order invalidates the entire series. Most other authorities (see Shulchan Aruch HaRav 590:12) explain that this applies only if one sounds the shofar with an improper blast, intending to fulfill one's obligation. Otherwise, no significance at all is attached to the shofar blast and it is not considered an interruption.
א. ד: אחת. שינוי לשון שלא לצורך.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםהגהות מיימוניותספר המנוחהמגדל עוזמגיד משנהיד פשוטהעודהכל
שָׁמַע תְּקִיעָה אַחַת בְּשָׁעָה זוֹ וּשְׁנִיָּה בְּשָׁעָה שְׁנִיָּה - אֲפִלּוּ שָׁהָה כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ, הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין, וְיָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ; וְהוּא שֶׁיִּשְׁמַע כָּל בָּבָא מֵהֶן עַל סִדְרָהּ, לֹא שֶׁיִּשְׁמַע תְּרוּעָה וְאַחֲרֶיהָ שְׁתֵּי תְּקִיעוֹת אוֹ שְׁתֵּי תְּקִיעוֹת וְאַחֲרֵיהֶן תְּרוּעָה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה.
שָׁמַע תְּקִיעָה אַחַת בְּשָׁעָה אַחַת וּשְׁנִיָּה בְּשָׁעָה שְׁנִיָּה אֲפִלּוּ שָׁהָה כׇּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין וְיָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. וְהוּא שֶׁיִּשְׁמַע כׇּל בָּבָא מֵהֶן עַל סִדְרָה. לֹא שֶׁיִּשְׁמַע תְּרוּעָה וְאַחֲרֶיהָ שְׁתֵּי תְּקִיעוֹת אוֹ שְׁתֵּי תְּקִיעוֹת וְאַחֲרֵיהֶן תְּרוּעָה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה:
[ג] כרבי יוחנן ודלא כרבי אבוה דאמר אם שהה כדי לגמור כולה חוזר ע״ש וכן גר״ח וכן מסקי בירושלמי דברכות, ע״כ:
כתב הרב: שמע תקיעה אחת בשעה זו כו׳ – אמר המפרש והיינו דאמרינן בגמרא שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא מ״ש הרב והוא ששמע כל בבא מהן על סדרה איתא בירושלמי:
(ה-י) שמע תקיעה אחת עד וכיוצא בזה. סוף פ׳ יו״ט שם (דף ל״ד) ופרק אין בערכין:
שמע ט׳ תקיעות עד חייבין לשמוע. סוף מסכת ר״ה:
התקיעות על סדר ברכות עד סוף הפרק. פרק יו״ט של ר״ה (דף ל״ד) ובהלכות ר״י אלפס ובתשובות הגאונים ז״ל:
שמע תקיעה אחת בשעה וכו׳ – מימרא שם (דף ל״ד) א״ר יוחנן שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא.
ומ״ש רבינו: והוא שישמע כל בבא מהם על הסדר – פשוט הוא ומבואר בירושלמי והוא ששמעו על הסדר וכבר הארכתי למעלה לבאר זה:
(ה-ו) שמע תקיעה אחת וכו׳ – ראש השנה לד,א (כגירסת ר״ח ורי״ף ועוד):
אמר רבי יוחנן, שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום – יצא. תניא נמי הכי: שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום – יצא. מתשעה בני אדם כאחד – לא יצא; בזה אחר זה – יצא. תקיעה מזה ותרועה מזה, זה אחר זה – יצא; ואפילו בסירוגין, ואפילו כל היום כולו.
שינה רבינו מלשון הגמרא כדי להבהיר שמדובר באופן שיש הפסק בין תקיעה ותקיעה שעה או יותר, ולא נטעה לפרש שכולן נשמעו בבת אחת בשעה תשיעית.
שישמע... על סדרה – ירושלמי ברכות ב,א: ר׳ מני אמר משום ר׳ יודה שאמר משום ר׳ יוסי הגלילי, אם הפסיק בה (בקרית שמע) כדי לקרות את כולה, לא יצא ידי חובתו... אבא בר רב הונא ורב חסדא הוו יתבין אמרין, אף בתקיעות כן? סלקין לבית רב ושמעון רב חונה בשם רב הונא, אפילו שמען עד תשע שעות יצא. אמר ר׳ זעירא, עד דאנא תמן צריכה לי, וכד סלקית להכא שמעית ר׳ יסא בשם ר׳ יוחנן, אפילו שמען כל היום יצא, והוא ששמען על הסדר. ר׳ יוסי בעי, הוה זה צריך פשוטה הראשונה וזה צריך פשוטה האחרונה, תקיעה אחת מוציאה ידי שתיהן? (ולא נפשטה השאלה).
כיון שלא נפשטה שאלתו של ר׳ יוסי, נמצא שצריך שיהא הסדר מבורר – כלומר, שיהא ניכר בכל תקיעה באיזה מקום היא בסדר הבבא, ואם לאו אינו יוצא בה. מעתה אם שמע תשע תקיעות מתשעה בני אדם כאחד, כיון שלא ניכר בכל תקיעה מקומה בבבא, לא יצא אפילו ידי אחת.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםהגהות מיימוניותספר המנוחהמגדל עוזמגיד משנהיד פשוטההכל
 
(ו) שמע תשע תקיעות מתשעה בני אדם כאחדא, לא יצא אפילו ידי אחת. תקיעה מזה ותרועה מזה ותקיעה משלישי בזה אחר זה, יצא, ואפילו בסירוגין, ואפילו כל היום כולו. ואינו יוצא ידי חובתו עד שישמע כל התשע תקיעות, שכולן מצוה אחת הן, ולפיכך מעכבות זו את זו:
If a person heard nine shofar blasts from nine men simultaneously,⁠1 he has not fulfilled his obligation for a single blast.⁠2 [If he heard] a teki'ah from one, a teru'ah from another, and another teki'ah from a third, in sequence, he has fulfilled his obligation.⁠3
The above applies even if one heard [the shofar blasts] with interruptions, even if [the blowing was extended] over the entire day.⁠4 A person does not fulfill his obligation until he hears all nine shofar blasts, for they are all [only] one mitzvah.⁠5 Thus, they are dependent one on the other.⁠6
1. At the same time, six blew teki'ot and three, teru'ot, so that the person could have heard the required number of shofar blasts
2. Rabbenu Manoach gives two reasons for this decision:
a) because of the cacophony of sounds, the listener is unable to properly distinguish any one;
b) As stated in the previous halachah, one must hear the shofar blasts in the proper order, a teki'ah preceding and following a teru'ah; that requirement is not fulfilled in this instance.
Rashi, in his commentary on Rosh Hashanah 34b, disagrees with the Rambam's decision, explaining that Rosh Hashanah 27a states that even though two people blow the shofar simultaneously, since the mitzvah is dear to the hearer, he will concentrate sufficiently to differentiate between the sounds. Furthermore, the Tosefta 2:12 states specifically that one does fulfill one's obligation in this manner.
Tosafot disagrees with Rashi, mentioning the second reason stated by Rabbenu Manoach. It appears that the Rambam goes further and discounts Rashi's opinion entirely. According to Tosafot, the listener will have heard at least the first teki'ah, while the Rambam explicitly states "he has not fulfilled his obligation for a single blast.⁠" (See Lechem Mishneh.)
The Shulchan Aruch, Orach Chayim 588:3 quotes the Rambam's decision as halachah. The Ramah quotes the law from Rosh Hashanah 27a, allowing a person to fulfill his obligation even though he heard two people blowing the shofar at the same time, provided he heard the blasts in the proper order.
3. The fact that different people sounded the shofar does not prevent the fulfillment of the mitzvah.
4. There is a certain redundancy with this statement, because the same principle was mentioned in the previous halachah. Nonetheless, the Rambam included it to emphasize that the passage of time is not considered an interruption even when the shofar is being blown by different people (Rabbenu Manoach).
5. as explained in Halachah 1.
6. Based on this principle, a person who does not know how to blow either the shevarim or the teru'ot should not sound the teki'ot, for he will accomplish nothing by doing so (Tosafot, Rosh Hashanah 33b). Nevertheless, if a person knows how to sound both teki'ot and shevarim, he should sound three series of such blasts even if he does not know how to sound a teru'ah. Since it is possible that the mitzvah may be fulfilled by these series (as explained in Halachot 2 and 3), at the very least they should be sounded (Rabbenu Nissim, Shulchan Aruch, Orach Chayim 593:2).
א. ב1: כאחת.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםהגהות מיימוניותספר המנוחהמגדל עוזמגיד משנהלחם משנהמעשה רקחיד פשוטהעודהכל
שָׁמַע תֵּשַׁע תְּקִיעוֹת מִתִּשְׁעָה בְּנֵי אָדָם כְּאֶחָד - לֹא יָצָא אֲפִלּוּ יְדֵי אַחַת. תְּקִיעָה מִזֶּה וּתְרוּעָה מִזֶּה וּתְקִיעָה מִשְּׁלִישִׁי, בָּזֶה אַחַר זֶה - יָצָא, וַאֲפִלּוּ בְּסֵרוּגִין, וַאֲפִלּוּ כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ. וְאֵינוֹ יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ עַד שֶׁיִּשְׁמַע כָּל הַתֵּשַׁע תְּקִיעוֹת, שֶׁכֻּלָּן מִצְוָה אַחַת הֵן, וּלְפִיכָךְ מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ.
שָׁמַע תֵּשַׁע תְּקִיעוֹת מִתִּשְׁעָה בְּנֵי אָדָם כְּאֶחָד לֹא יָצָא אֲפִלּוּ יְדֵי אַחַת. תְּקִיעָה מִזֶּה וּתְרוּעָה מִזֶּה וּתְקִיעָה מִשְּׁלִישִׁי בָּזֶה אַחַר זֶה יָצָא וַאֲפִלּוּ בְּסֵרוּגִין וַאֲפִלּוּ כׇּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ. וְאֵינוֹ יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ עַד שֶׁיִּשְׁמַע כׇּל הַתֵּשַׁע תְּקִיעוֹת שֶׁכֻּלָּן מִצְוָה אַחַת הֵן לְפִיכָךְ מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ:
[ד] כן גרסינן בספרים. ורש״י פי׳ דגרסת הספרים יצא דמסקינן לעיל ב׳ קלי מב׳ גברי משתמע אמנם ר״י קיים גירסת הספרים ופסק כרבינו המחבר וטעמא דאין שומע אותם כסדר פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, ע״כ:
שמע תשע תקיעות מט׳ בני אדם כאחד לא יצא אפילו ידי אחת – פירוש משום דלא משתמע שהרי הקולות מתבלבלים יחד ומש״ה לא יצא ואפילו ידי אחת משום דלא רישא אית לה סיפא ולא סיפא אית לה רישא משא״כ במשך בה דאית לה רישא וסיפא ומש״ה עלתה בידו אחת ועוד יש טעם שהרי לא שמען על הסדר והוא חייב לשמען על סדרן תקיעה ואחריה תרועה כמו שתקנו חכמים פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה וכתב רש״י דהא דאמר שמע תשע תקיעות מתשעה בני אדם כאחד לא יצא וליתא דהא אוקימנא בפרק ראוהו בית דין דתרי קלי מתרי גברי משתמעי דאיידי דחביב להו יהבי דעתייהו כדאמרינן במגלה והכי גרסינן בתוספתא מתשעה בני אדם כאחד יצא ע״כ. מיהו ר״מ הוה גריס לא יצא והכי אשכחן בכל נסחי ספרינו ואין למחוק ולשבש גירסת הספרים מפני התוספתא ועוד יש טעם נכון בדבר שאינו שומען על סדר חכמים כדכתבינן. תקיעה מזה ותרועה כו׳ ואם תאמר היינו הך דשמע תקיעה אחת בשעה זו ושניה בשעה שניה ותרתי למה לי יש לומר דההיא דלעיל מיירי ששמען מאדם אחד ובההיא אמרינן דיצא אפילו שהה כל היום כלו אבל הא דשמען מהרבה אנשים אימא דלא יצא כיון דשהה טובא קמ״ל דיצא כן נראה לי שלא כדעת רש״י שכתב בפירושו דלא גרסינן לההיא דשמע תקיעה ותרועה מזה:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה ה]

שמע תשע וכו׳ – ברייתא שם (דף ל״ד:) גבי הא דר׳ יוחנן דלעיל תנ״ה שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא מתשעה בני אדם כאחד לא יצא תקיעה מזה ותרועה מזה יצא ואפילו בסירוגין ואפילו כל היום כלו:
שמע תשע תקיעות וכו׳ – נראה דרבינו גורס בגמרא (דף ל״ד:) שמע תשע תקיעות מט׳ בני אדם לא יצא ואע״ג דהקשה רש״י ז״ל דהא אסיקנא לעיל תרי קלי בתרי גברי משתמעי כתב הר״ן דליתא להך טעמא דהכא משום הכי לא יצא לפי שצריך לשמוע על סדר תקיעה ותרועה ותקיעה הא לאו הכי לא יצא דאין כאן פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה. אבל מ״מ קשה לי אם דעת רבינו כן למה לא יצא אף ידי אחת כיון דתרי קלי משתמעי יצא ידי תקיעה אחת לבד ולזה היה נראה לתת טעם אחר לדברי רבינו משום דאית ליה דאע״ג דאסיקנא בגמרא גבי חצוצרות ושופר דמשתמעי בתרי גברי היינו מפני שהן שתי קולות משונים מחצוצרות ושופר אבל הכא שהכל הוא קול שופר לא משתמעי אע״פ שזה תרועה וזה תקיעה ומש״ה אפילו ידי אחת לא יצא וכי פריך בגמרא לעיל משנים קורין ושנים מתרגמין הוה מצי לשנויי הכי דהתם לא משתמעי מפני שהוא קול שוה אבל חצוצרות ושופר שהם קולות משונים אלא דעדיפא מיניה קא משני דלא דמיא אלא לסיפא אבל לפי הטעם שנתבאר בדברי הר״ן ק״ל מה שכתבתי בדברי רבינו אם הוא סובר הטעם ההוא:
שמע ט׳ תקיעות וכו׳. היינו כגירסת הרי״ף והרא״ש ז״ל ודלא כגירסת רש״י והתוספות עיין עליהם. ומ״ש בספרי רבינו לפיכך נוסח אחר ולפיכך.
לפיכך מעכבות זו את זו. דף ל״ד. ופירש הר״ן ז״ל דר״ל שאם אינו יכול לעשות כל הסימן כגון תשר״ת אינו עושה מקצתו וכן תש״ת וכן תר״ת אבל אם יודע תשר״ת לחוד או תש״ת לחוד או תר״ת לחוד אה״נ דיכול לעשותו דהא מעיקרא על הספק נתקנו ואפשר שאותו שיודע הוא האמת ע״כ. ופשוט הוא.
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה ה]

שכלן מצוה אחת הן וכו׳ – ברייתא ראש השנה לד,ב: תקיעות וברכות של ראש השנה ושל יום הכפורים מעכבות [זו את זו].
פירש ר״ח: נמצאת למד שעל ברכות שיש עמהן תקיעות קתני שמעכבות זו את זו.
וראה לקמן ה הלכה יג הבאתי מן התוספתא מנחות ו,יב: ״ברכות של ראש השנה... תקיעות מעכבות זו את זו״.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםהגהות מיימוניותספר המנוחהמגדל עוזמגיד משנהלחם משנהמעשה רקחיד פשוטההכל
 
(ז) הציבור חייבין לשמוע התקיעות על סדר הברכות. כיצד, אומר שליח ציבור אבות וגבורות וקדושת השם, ומלכויות, ותוקע שלש, ואומר זכרונות, ותוקע שלש, ואומר שופרות, ותוקע שלש, ואומר עבודה והודייה וברכת כהניםא:
The congregation1 is obligated to hear the shofar blasts2 together with the order of blessings.⁠3
How is this expressed? The chazan recites Avot,⁠4 Gevurot,⁠5 the sanctification of God's name,⁠6 Malchuyot7 [- at this point,] the shofar is sounded three times;⁠8 Zichronot9 - the shofar is sounded three times; Shofarot10 - the shofar is sounded three times - [and concludes the Amidah with] the Avodah,⁠11 an acknowledgement [of God's wonders],⁠12 and the priestly blessing.
1. but not an individual (Rosh Hashanah 34b)
2. i.e., the nine blasts mentioned in Halachah 1
3. Rosh Hashanah 16b explains that the Sages instituted the blowing of the shofar in the midst of the prayer service in order to confuse Satan, lest he lodge accusations against the Jews in the midst of their prayers. The Sages explain (ibid., 32b) that it would have been appropriate to institute the shofar blowing in the morning service. However, the Romans desired to stamp out the performance of the mitzvot and sent guards to make sure that the mitzvah was not fulfilled. After midday, the guards left, and then, in the musaf service, the shofar would be sounded.
Originally, the Sages' decree involved determining the place of the service when the mitzvah required by the Torah would be fulfilled and this halachah must be interpreted in that context. However, as explained in Halachot 11 and 12, it became universally accepted Jewish custom to blow the shofar before the musaf prayers to fulfill the Torah's commandment, and thus "confuse the Satan" even before the beginning of our prayers, and then to sound the shofar again in the midst of those prayers to fulfill the Rabbinic decree. See Shulchan Aruch HaRav 592:7.
4. literally, "patriarchs"; the first blessing of the Amidah, which praises God as "the God of Abraham, the God of Isaac, and the God of Jacob.⁠"
5. literally, "mighty acts"; the second blessing of the Amidah, which begins: "You are mighty,⁠" and recounts different expressions of God's power.
6. The third blessing of the Amidah, which includes the Kedushah prayer.
7. Three additional blessings are recited in the musaf service of Rosh Hashanah: Malchuyot (acceptance of God's sovereignty), Zichronot (acknowledgement of God's remembrance of the Jewish people), and Shofarot (describing the significance of the sounding of the shofar).
Rosh Hashanah 16a states: The Holy One, blessed be He, declares: "On Rosh Hashanah, recite before me Malchuyot, Zichronot, and Shofarot.
Malchuyot - so that you will crown Me as King over you.
Zichronot - so that I will remember you for good.
By what means? Through the shofar.⁠"These blessings are described in the following halachot.
The prayers mentioning the sacred nature of the holiday and the sacrifices which were offered in the Temple are also included in the Malchuyot blessing.
8. i.e., one series of teki'ah, teru'ah, teki'ah required by the Torah. Though this point is disputed in the Mishnah, Rosh Hashanah 32a relates that this opinion (quoted in the name of Rabbi Akiva) was the accepted practice in Yavneh.
9. the shofar is sounded three times - the second series of teki'ah, teru'ah, teki'ah required by the Torah.
10. the shofar is sounded three times - the final series of teki'ah, teru'ah, teki'ah required by the Torah.
11. literally, "the service,⁠" i.e., the blessing R'tzey, which asks God to accept our prayers and restore the Temple service.
12. the blessing Modim.
א. בב1 נוסף: ושים שלום ופוסע.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהלחם משנהמעשה רקחיד פשוטהעודהכל
הַצִּבּוּר חַיָּבִין לִשְׁמֹעַ הַתְּקִיעוֹת עַל סֵדֶר הַבְּרָכוֹת. כֵּיצַד? אוֹמֵר שְׁלִיחַ צִבּוּר ׳אָבוֹת׳ וּ׳גְבוּרוֹת׳ וּ׳קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם׳ וּ׳מַלְכֻיוֹת׳, וְתוֹקֵעַ שָׁלשׁ; וְאוֹמֵר ׳זִכְרוֹנוֹת׳, וְתוֹקֵעַ שָׁלשׁ; וְאוֹמֵר ׳שׁוֹפָרוֹת׳, וְתוֹקֵעַ שָׁלשׁ; וְאוֹמֵר ׳עֲבוֹדָה׳ וְ׳הוֹדָיָה׳ וּבִרְכַּת כֹּהֲנִים.
הַצִּבּוּר חַיָּבִין לִשְׁמֹעַ הַתְּקִיעוֹת עַל סֵדֶר הַבְּרָכוֹת. כֵּיצַד. אוֹמֵר שְׁלִיחַ צִבּוּר אָבוֹת וּגְבוּרוֹת וּקְדֻשַּׁת הַשֵּׁם וּמַלְכֻיּוֹת וְתוֹקֵעַ שָׁלֹשׁ. וְאוֹמֵר זִכְרוֹנוֹת וְתוֹקֵעַ שָׁלֹשׁ. וְאוֹמֵר שׁוֹפָרוֹת וְתוֹקֵעַ שָׁלֹשׁ. וְאוֹמֵר עֲבוֹדָה וְהוֹדָיָה וּבִרְכַּת כֹּהֲנִים:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה ה]

חייבים לשמוע וכו׳ – במשנה (דף ל״ב) ואומר אבות וגבורות וקדושת השם וכולל מלכיות עם קדושת היום ותוקע. זכרונות ותוקע. שופרות ותוקע. ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים וזה דעת רבי עקיבא. ובהלכות וקי״ל הלכה כרבי עקיבא מחברו:
אבות וגבורות וקדושת ה׳ וכו׳ – בהלכות תפלה ביאר רבינו כוללה עם המלכיות וכאן לא ביאר שאין זה מקומו:
ומלכיות. פירוש עם קדושת היום כסברת ר׳ עקיבא דף ל״ב ותו דבהא לא פליג ר׳ יוחנן בן נורי שתהא קדושת היום רביעית וממילא דהוי דלא כרבן שמעון בן גמליאל דס״ל שקדושת היום תהא באמצע דהיינו חמישית ולא הוצרך רבינו לזה שכבר ביארו בסדר התפילות עיי״ש.
הצבור חייבין וכו׳ – משנה ראש השנה ד,ט: מי שברך ואחר כך נזדמן לו שופר – תוקע ומריע ותוקע, תוקע ומריע ותוקע, שלשה פעמים.
פיהמ״ש שם: ורצה באמרו מי שברך – מי שהתפלל, שהתפלה היא תשע ברכות... והן שלש ראשונות, ומלכיות וזכרונות ושופרות, ושלש אחרונות.
גמרא שם לד,ב: טעמא דלא הוה ליה שופר מעיקרא; הא הוה ליה שופר מעיקרא, כי שמע להו אסדר ברכות שמע להו. רב פפא בר שמואל קם לצלויי, אמר ליה לשמעיה, כי נהירנא לך תקע לי. אמר ליה רבא, לא אמרו אלא בחבר עיר (= בצבור). תניא נמי הכי: כשהוא שומען – שומען על הסדר, ועל סדר הברכות. במה דברים אמורים? בחבר עיר, אבל שלא בחבר עיר – שומען על הסדר, ושלא על סדר ברכות.
השווה פיהמ״ש ברכות ד,ז: ״חבר – שם תלמיד חכמים. נמצא פירוש חבר עיר חכם של עיר. והוא כינוי לתפלת הצבור, לפי שמתקבצים אצל חכם שבהם״.
אומר שליח צבור וכו׳ – משנה ראש השנה ד,ה: סדר ברכות: אומר אבות, גבורות, וקדושת השם, וכולל מלכיות עמהן, ואינו תוקע; וקדושת היום ותוקע, זכרונות ותוקע, שופרות ותוקע; ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים – דברי ר׳ יוחנן בן נורי. אמר לו ר׳ עקיבה, אם אינו תוקע למלכיות למה הוא מזכיר? אלא אומר אבות, גבורות, וקדושת השם; וכולל מלכיות עם קדושת היום ותוקע, זכרונות ותוקע, שופרות ותוקע; ואומר עבודה והודיה וברכת כהנים.
פיהמ״ש שם: אמר ה׳ בראש השנה ׳זכרון תרועה׳ (ויקרא כג,כד), ובא בקבלה: זכרון – אלו זכרונות; תרועה – אלו שופרות. ואמר עוד: ׳והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם אני ה׳ אלהיכם׳ (במדבר י,י). בא בקבלה שזה שכפל ׳אני ה׳ אלהיכם׳ בנין אב – כל מקום שנאמר זכרונות ושופרות יהיו מלכיות עמהן. ומן הראוי שיקדמו המלכיות, ואחריהן זכרונות, ואחריהן שופרות, כמו שאמרו (ראש השנה טז,א): אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה. ובמה? בשופר. והלכה כר׳ עקיבה.
פסק כרבי עקיבה לפי הכלל: ״רבי יעקב ורבי זריקא אמרו, הלכה כרבי עקיבא מחבירו״ (עירובין מו,ב).
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגדל עוזמגיד משנהלחם משנהמעשה רקחיד פשוטההכל
 
(ח) שלש ברכות אמצעיות אלו של ראש השנה ושל יוםא הכיפורים של יובל, שהן מלכויות וזכרונות ושופרות, מעכבות זו את זו. וצריך לומר בכל ברכה מהן עשרה פסוקין מעין הברכה, שלשה פסוקין מן התורה, ושלשה מספר תיליםב, ושלשה מן הנביאים, ואחד מן התורה משליםג בו. ואם השלים בנביא, יצא. ואם אמר פסוק אחד מן התורה ואחד מן הכתובים ואחד מן הנביאים, יצא. אפילו אמר ובתורתך י״י אלהינו כתוב לאמר, ואמר פסוק של תורה והפסיק, שוב אינו צריך כלום:
These three intermediate blessings recited on Rosh Hashanah and Yom Kippur of the Yovel1 - Malchuyot, Zichronot, and Shofarot2 - are each dependent on each other.⁠3
In each of these blessings, one is required to recite ten verses4 reflecting the content of the blessing5 - three verses from the Torah,⁠6 three from the Book of Psalms, and three from [the words of] the prophets.⁠7 One concludes with a verse from the Torah.⁠8 Should a person conclude with a verse from the prophets, he fulfills his obligation.⁠9
Should a person recite only one verse from the Torah, one from the sacred writings, and one from the prophets,⁠10 he fulfills his obligation.⁠11 Even if he states: "In Your Torah, God, our Lord, it is written...⁠" and recites one verse from the Torah and concludes, nothing further is necessary.⁠12
1. The Mishnah (Rosh Hashanah 26b) states: "Rosh Hashanah and the Yovel are identical regarding the sounding of the shofar and the blessings.⁠"
2. The blessings must also be recited in this order (Magen Avraham 593:4).
3. i.e., a person who cannot recite all three blessings should not recite any. Generally, a person who does not know all the blessings of the Amidah should recite those that he knows. However, on the musaf service of Rosh Hashanah, a person should begin the Amidah only if he knows the entire service (Magen Avraham 593:2). (See also the Bi'ur Halachah.)
4. Rosh Hashanah 32a explains that the number ten alludes to the ten expressions of praise used by King David in Psalm 150; or, alternatively, to the ten statements of creation; or, alternatively, to the ten commandments. The Jerusalem Talmud (Rosh Hashanah 4:7) explains that the ten verses of Malchuyot refer to David's ten expressions of praise; the ten Zichronot, to the ten calls to repentance proclaimed by Isaiah; and the ten Shofarot to the ten sacrificial animals offered in the Temple on Rosh Hashanah.
One may recite additional verses if one desires (Shulchan Aruch, Orach Chayim 591:4). Indeed, the text of the blessings generally recited for Malchuyot and Shofarot includes eleven quotes.
5. as explained in the commentary on the previous halachah
6. Since the Torah is on a higher level of holiness, its verses are mentioned first.
7. The commentaries question why the Book of Psalms is given prominence over the words of the prophets, when generally the prophets' statements are considered on a higher level of holiness. Among the resolutions offered to this difficulty is that chronologically, the Psalms were written before the prophecies quoted (Tosafot, Rosh Hashanah 32a).
Examples of the verses recited are mentioned in the following halachah and commentary.
8. because of the dearness of the Torah. Rosh Hashanah 32b explains that this was the custom of the experienced Sages of Jerusalem.
9. However, one should preferably conclude with a verse from the Torah. This is our present practice.
From the statements of the Rambam and the relevant passages from the Mishnah and Talmud, it would appear that originally there was no standard text containing universally accepted verses for these blessings. Rather, certain verses were commonly accepted and would be recited by almost all those who prayed. Others were left to the preference of each individual.
(One must remember that machzorim were uncommon in this period, and most of the prayers were recited by heart. Thus, the verses chosen by an individual might often have been those which he had been able to commit to memory.)
10. Thus mentioning three verses in each blessing, one from each division of the T'nach
11. after the fact. However, at the outset it is desirable to recite all ten verses.
12. The commentaries have questioned the Rambam's statements, which appear self-contradictory. In the previous clause, he stated that one must recite three verses - one from the Torah, one from the prophets, and one from the writings - to fulfill one's obligation, while this clause implies that the recitation of one is sufficient.
The source for the difficulty is the following quotes: The Mishnah, Rosh Hashanah 32a, states: One should not recite fewer than ten verses for Malchuyot, ten for Zichronot, and ten for Shofarot. Rabbi Yochanan ben Nuri says: "If one recites three - three of each - one fulfills his obligation.⁠"Rosh Hashanah 35a quotes Rav Chanan'el as saying in the name of Rav: Even if he states: "In Your Torah, it is written...⁠" [and recites one verse], nothing further is necessary. From the Talmud, it appears that both these statements are accepted as halachah. The Maggid Mishneh explains that the Rambam interprets Rabbi Yochanan ben Nuri's requirement of three verses as the total for all three blessings. Thus, for each blessing, one must state "In Your Torah, it is written...⁠" and recite a single appropriate verse. [This surely differs from the Rambam's statements in his commentary on the Mishnah.]
The Ramban, Rabbenu Nissim, and others explain that Rav Chanan'el agrees with Rabbi Yochanan ben Nuri and thus, in addition to "In Your Torah, it is written...,⁠" he also requires one to say: "In Your holy writings, it is recorded...,⁠" and: "by your prophets, it was proclaimed...,⁠" mentioning an appropriate verse in each instance. (This opinion is quoted by Shulchan Aruch HaRav 586:8 and the Mishnah Berurah 591:11.)
Alternatively, one may explain the Rambam's position as follows: Ideally, one should recite ten verses for each blessing; after the fact, three are sufficient, as stated by Rabbi Yochanan ben Nuri. When does this apply? Once one has recited at least one verse from the Torah. However, if one has not recited any verses, it is sufficient to say "In Your Torah, it is written...⁠" and recite a single verse from the Torah, as Rav Chanan'el said in the name of Rav.
The flexibility regarding the number of quotes in each blessing was only granted in the previous generations. Since at present we have adopted a standard set of blessings, a person should not delete verses at will (Magen Avraham 591:6; Shulchan Aruch HaRav 591:8).
א. ד (גם פ) [מ׳ושל׳]: ויום. קיצור מכוון לגריעותא.
ב. ד: תהלים. אך במשנה סוכה ה, ב בכ״י רבנו בלי ה״א, וכך היה נהוג לכתוב.
ג. ב1: משלימין.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםהגהות מיימוניותספר המנוחהמגדל עוזמגיד משנהלחם משנהמעשה רקחאור שמחיד פשוטהעודהכל
שָׁלשׁ בְּרָכוֹת אֶמְצָעִיּוֹת אֵלּוּ שֶׁלְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְשֶׁלְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁלַּיּוֹבֵל, שֶׁהֵן מַלְכֻיוֹת וְזִכְרוֹנוֹת וְשׁוֹפָרוֹת - מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ. וְצָרִיךְ לוֹמַר בְּכָל בְּרָכָה מֵהֶן עֲשָׂרָה פְּסוּקִין מֵעֵין הַבְּרָכָה: שְׁלשָׁה פְּסוּקִין מִן הַתּוֹרָה, וּשְׁלשָׁה מִסֵּפֶר תִּלִּים, וּשְׁלשָׁה מִן הַנְּבִיאִים, וְאֶחָד מִן הַתּוֹרָה מַשְׁלִים בּוֹ. וְאִם הִשְׁלִים בַּנָּבִיא - יָצָא. וְאִם אָמַר פָּסוּק אֶחָד מִן הַתּוֹרָה וְאֶחָד מִן הַכְּתוּבִים וְאֶחָד מִן הַנְּבִיאִים - יָצָא. אֲפִלּוּ אָמַר ״וּבְתוֹרָתְךָ יי אֱלֹהֵינוּ כָּתוּב לֵאמֹר״, וְאָמַר פָּסוּק שֶׁלַּתּוֹרָה, וְהִפְסִיק - שׁוּב אֵינוֹ צָרִיךְ כְּלוּם.
שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת אֶמְצָעִיּוֹת אֵלּוּ שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁל יוֹבֵל שֶׁהֵן מַלְכֻיּוֹת וְזִכְרוֹנוֹת וְשׁוֹפָרוֹת מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ. וְצָרִיךְ לוֹמַר בְּכׇל בְּרָכָה מֵהֶן עֲשָׂרָה פְּסוּקִים מֵעֵין הַבְּרָכָה. שְׁלֹשָׁה פְּסוּקִים מִן הַתּוֹרָה. וּשְׁלֹשָׁה מִסֵּפֶר תְּהִלִּים. וּשְׁלֹשָׁה מִן הַנְּבִיאִים. וְאֶחָד מִן הַתּוֹרָה מַשְׁלִים בּוֹ. וְאִם הִשְׁלִים בְּנָבִיא יָצָא. וְאִם אָמַר פָּסוּק אֶחָד מִן הַתּוֹרָה וְאֶחָד מִן הַכְּתוּבִים וְאֶחָד מִן הַנְּבִיאִים יָצָא. וַאֲפִלּוּ אָמַר וּבְתוֹרָתְךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ כָּתוּב לֵאמֹר וְאָמַר פָּסוּק שֶׁל תּוֹרָה וְהִפְסִיק שׁוּב אֵינוֹ צָרִיךְ כְּלוּם:
[ה] ר׳ יוחנן בן נורי אומר אם אמר ג׳ מכולן יצא אמר רב המנונא הלכה כריב״נ בשילהי מכילתן אמר רב חננאל אמר רב כיון שאמר ובתורתך כתוב לאמור שוב אינו צריך וכן אמר ריב״ל כו׳ עכ״ל, ע״כ:
[ו] לא אמר מלכיות זכרונות ושופרות ולא של מוספים כאשר כתב בספר אהבה בנוסח הברכות והתפלה ע״ש וכן כתב רשב״א וכן ר״י ודלא כר״ת דכתב דלא קאי אלא אזכרונות מלכיות ושופרות אבל של מוספין צריך להזכיר דאדרבה יותר היה סברא להחמיר באלו כדתנן הפוחת לא יפחות מג׳ ואפ״ה אם לא התחיל אין צריך להתחיל כ״ש פסוקי דמוספין ואדרבה רש״י רצה לומר דלא קאי אלא אמוספין ולא אמלכיות זכרונות ושופרות מטעמא דפרישית מיהו אם התחיל צריך לסיים. והנה ראיתי בר״ה שהתחיל החזן לפני מורי רבינו רק כאמור ולא רצה לומר הפסוקים של ר״ה והחזירו והזקיקו לומר, ע״כ:
כתב הרב: שלש ברכות אמצעיות אלו של ראש השנה ויום הכפורים של יובל כו׳ – אמר המפרש ראש השנה ויום הכפורים של יובל היו שוים לתקיעה ולברכות כדאמרינן שוה היובל לראש השנה כו׳ ופירוש מעכבות זו את זו שצריך לשמען כלן על הסדר כמו שנתקנו מלכיות זכרונות ושופרות כסדר מעכב כדאמרינן מלכיות כדי שתמליכוני עליכם ויעלה זכרונכם לפני ובמה בשופר. מן התורה ג׳ פסוקים וג׳ פסוקים מספר תהלים ואם תאמר היכי מקדמינן כתובים קודם נביאים והא קי״ל לא יניח כתובים על גבי נביאים ויש לומר דכיון דקי״ל ואם השלים בנביא יצא כמ״ש הרב זמנין דמשתלי ולא ישלים בתורה ואם יאמרו נביאים ואחר כך כתובים נמצא משלים בכתובים ולא יצא אבל עכשו שאומר נביאים אחר כתובים אע״ג דמשתלי ולא ישלים לומר ובתורתך כתוב לאמר יצא דהא השלים בנביאים ואי נמי משום דדוד קודם נביאים הוה והקודם בזמן דין היא שיהיה קודם בקריאה. ואפילו אמר ובתורתך כתוב לאמר כו׳. כלומר אם אמר שלש מכלן ובמקום פסוק מלכיות של תורה אמר שמע ישראל וגו׳ שוב אינו צריך כלום לשל תורה ואע״פ שאינו מלכות בהדיא כמ״ש הרב בסמוך ואפ״ה דיו וקי״ל כר׳ יוסי דאמר דמלכות הוא ותדע דהכי הוא שהרי זה הלשון אנו אומרים גבי שמע ישראל וגו׳ כמו שכתב הרב בסדר התפלות וכתוב ובתורתך כתוב לאמר. ומה שכתב ואמר פסוק של תורה ליתא בגמרא אלא כיון שאמר ובתורתך כתוב לאמר שוב אינו צריך ומפרשא לה שלא הזכיר הפסוק והכריחם לפרש כן מפני שלא מצאו בספרים אלא ובתורתך כתוב מיהו ר״מ נראה דהוה גריס כיון שאמר ובתורתך כתוב לאמר ולא שייך לומר לאמר אי לאו דבעי למימר פסוקא כל דהו ור״ש פירשה להא בקראי דמוספין וליתא דאם כן הול״ל כיון שאמר כמו שכתבת עלינו בתורתך שוב אינו צריך שזהו המטבע שלהם כן נראה לי לפי מ״ש ר״מ:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה ה]

שלש ברכות וכו׳ – ברייתא שם (ל״ד:) תקיעות וברכות של ר״ה ויוה״כ מעכבות זו את זו פירוש התקיעות מעכבות זו את זו והברכות מעכבות זו את זו. ופירוש יוה״כ של יובל. וכן הוא פ׳ ראוהו ב״ד (ראש השנה כ״ו:) שוה יובל לר״ה לתקיעות ולברכות:
וצריך לומר וכו׳ – משנה (דף ל״ב) פרק יו״ט של ר״ה אין פוחתין מעשרה מלכיות מעשרה זכרונות מעשרה שופרות. ר׳ יוחנן בן נורי אומר אם אמרן של שלשה שלשה יצא ואין מזכירין מלכיות זכרונות ושופרות של פורענות מתחיל בתורה ומשלים בנביא ר׳ יוסי אומר אם השלים בתורה יצא ואסיקנא דה״ק ר׳ יוסי אומר משלים בתורה ואם השלים בנביא יצא. ובהלכות וקי״ל כר״י וכן בגמרא תניא א״ר אלעזר בר״י ותיקין היו משלימין בתורה. עוד שם ריב״ן אומר אם אמר שלשה מכלן יצא כנגד תורה נביאים וכתובים אמר שמואל הלכה כריב״ן. ובהלכות ואסיקנא בסוף פרקא א״ר חננאל אמר רב כיון שאמר ובתורתך ה׳ אלהינו כתוב לאמר שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד בין יחיד בין רבים שוב אינו צריך וכן הלכתא ע״כ בהלכות. ומדברי רבינו נראה שהוא מפרש שבפסוק אחד של תורה די. ונראה לי לפי פירושו דרב חננאל סובר שריב״ן שאמר אם אמר שלשה מכולן יצא מכל הברכות קאמר דהיינו מלכיות וזכרונות ושופרות וכי קאמר במשנה שלשה שלשה ה״ק ג׳ מן התורה בין כל הברכות או ג׳ מן הנביאים וג׳ מן הכתובים ובא ר״ח ופי׳ דבעינן שיהא אותו הפסוק של תורה. ויש בפירוש הא דר״ח הרבה שטות ומדברי הגאונים ז״ל נראה כפירוש רבינו אבל הרמב״ן ז״ל פירש שהוא צ״ל ובתורתך וכן צ״ל ובדברי קדשך וכן צ״ל וע״י עבדיך הנביאים אלא שאינו צריך להזכיר הפסוקים. ודע שאם רצה להוסיף יותר מי׳ פסוקים מוסיף וכן כתבו הגאונים ז״ל. עוד כתבו שכתובים באמצע קודם הנביאים כמו שכתב רבינו ז״ל וכן נהגו:
וצריך לומר בכל ברכה מהן עשרה פסוקים כו׳ – כתב ה״ה ומדברי רבינו נראה וכו׳ נ״ל לפי פירושו דר״ח וכו׳. וקשה טובא לפירוש ה״ה דא״כ דר״ח קאי אמלכיות זכרונות ושופרות מאי פריך בגמרא בסוף ר״ה (דף ל״ה) מאי שנא הני אילימא משום דנפישי וכו׳ והאמר רב חננאל וכו׳ הא ר״ח לא קאמר אלא בדיעבד דבאחד של תורה די דהא רבי יוחנן בן נורי לא פליג אלא בדיעבד כדקאמר יצא וכדכתב הר״ן ז״ל וכן נראה מדברי רבינו שכתב דלכתחלה בעינן שיאמר העשרה פסוקים ואע״ג דפסק כריב״ן ואם כן לא פריך כלל דאע״ג דבדיעבד יצא מ״מ כיון דלכתחלה בעינן כולהו להכי בעינן ששליח צבור יוציאם. ויש לומר דהכי פריך דמאי חיישת דאמרת דמוציא את הבקי משום דילמא יטעה אפילו הבקי הא הוי ספק דדילמא הבקי לא יטעה ואפילו יטעה הא בדיעבד יצא וכיון דהוי ספק בדבר דבדיעבד יצא לא הוה ליה למימר דיוציא את הבקי. ואכתי קשיא איך יפרש ר״ח המשנה (דף ל״ב) דתנן ריב״ן [אומר אם] אמר שלשה שלשה מכולן יצא דלפיכך לא הוה ליה למימר אלא שלשה לבד דחד אמלכיות וחד אזכרונות וחד אשופרות וזו סייעתא להרב הטור שמפרש דברי ר׳ יוחנן אפילו לכתחלה מדקאמר אנן עבדינן כרבנן ודלא כריב״ן ותפס עליו הרב ב״י וזה ודאי סיוע לדבריו וגם הוא סיוע לשון דקאמר שוב אינו צריך דאתי כריב״ן וזה הלשון משמע אפילו לכתחלה אבל לדברי רבינו קשה. וי״ל דה״ק אם אמר שלשה פסוקים לכל אחד ואחד כלומר שלשה למלכיות ושלשה לזכרונות ושלשה לשופרות כלומר לכל אחד אחד של תורה ואחד של נביאים ואחד של כתובים או אפילו שאמר שלשה מכולן כלומר אפילו שיאמר בזכרונות ומלכיות ובשופרות שלשה כלומר שלשה של תורה יצא ולפי זה מה שאמר שלשה ומה שאמר שלשה מכולן הוא שתי חלוקות זו אף זו. וא״ת איך יתרץ הברייתא דאין פוחתין וכו׳ דהביאו בגמרא לפשוט הבעיא דר׳ יוחנן בן נורי. וי״ל דכ״ש דאתי ליה שפיר טפי דהפשיטות לא הוי אלא אי אמרת שלשה מן התורה ושלשה מן הנביאים ושלשה מן הכתובים וכו׳ שבעה נמי הוי כדי הג׳ והוה ליה ריב״ן מוסיף אבל לפירוש רב חננאל ודאי דאתי שפיר טפי דשבעה רוצה לומר מכלן ממלכיות וזכרונות ושופרות וא״ש דפוחת טפי:
וצריך לומר בכל ברכה וכו׳ – למה שהקשיתי לעיל איך יתרץ ר״ח המשנה נ״ל פירוש אחר הגון ויפה דהוא גורס המשנה אם אמר שלשה שלשה יצא ולא גריס שלשה שלשה מכלן כדפרישית. וכגירסתנו בגמ׳ וכן הוא בגירסא שהביא ה״ה והרי״ף והרא״ש ז״ל והכי קאמר ריב״ן אומר אם אמר שלש ברכות דהיינו מלכיות וזכרונות ושופרות ובשלשתם שלשה פסוקים יצא ולה״ק שלשה שלשה דאם יאמר שלשה דוקא הוה משמע אף שלשה פסוקים בחד ברכה לכך קאמר שלשה שלשה ובא ר״ח ואמר דהני שלשה הוי של תורה ובגירסא זו דלא גריס בגמרא מכלן אתי שפיר הבעיא דבעי בגמרא היכי קתני שלשה מן הנביאים וכו׳ דאם איתא במשנה מכלן פשיטא דאמלכיות וזכרונות ושופרות קאי דהיכן הוזכר במשנה תורה נביאים וכתובים שיפול על זה מלת מכלן. והשתא אתי הפשטות דת״ש כפשטו דפשיט מהברייתא וקאמר ואם אמר שלשה מכלן דכיון דברייתא קאמרה מכולן משמע דקאי אמלכיות וזכרונות ושופרות אבל רש״י שגורס במשנה מכלן ואפילו הכי קא בעי לא מצי למימר דפשיט מדקאמר בברייתא מכלן דעל הא קא בעי לכך הוצרך לדחוק ולומר דפשיט דא״כ ר׳ יוחנן דקאמר לא יפחות משבעה הוי מוסיף אבל לפירוש רבינו אתי שפיר. והוצרך לומר רבינו דרב חננאל מפרש כן כריב״ן כדי שלא יחלוק עליו ונמצא דאתי דלא כמ״ד ואע״ג דצדדי הברייתא דבעי בגמרא לא משמע דבעי אלא אי בעינן ט׳ דמלכיות וט׳ דזכרונות וט׳ דשופרות או שלשה דמלכיות וג׳ דזכרונות וג׳ דשופרות אבל שלשה בין כלן לא משמע הכי אפשר לומר דמאי דקאמר בגמרא או דלמא אחד מן התורה ואחד מן הנביאים ואחד מן הכתובים דהוה להו שלשה הוי בכלהו במלכיות וזכרונות שופרות. אי נמי אע״ג דרב חננאל מפרש פירוש שלישי בדברי ריב״ן אין זה דוחק וכוותיה נקטינן וזה עיקר דאם צדדי הבעיא לא הוי אלא אי תשעה דמלכיות ותשעה דזכרונות ותשעה דשופרות או שלשה בשלשתן אם כן למה הזכיר רבינו שלשה במלכיות אחד מן התורה ואחד מן הנביאים ואחד מן הכתובים וכן בזכרונות וכן בשופרות כיון שלא הוזכרו בגמרא א״ו עיקר הפירוש כן ופסק כרב חננאל. ויש נוסחאות בדברי ה״ה תוספת בלשון וז״ל וכי קאמר במשנה שלשה ה״ק שלשה מן התורה בין כל הברכות או שלשה מן הנביאים או שלשה מן הכתובים ובא רב חננאל וכו׳ ובשאר הספרים ליתא וכן עיקר. וכבר אפשר ליישב זאת הנוסחא וכוונתו לומר דמתניתין הוה משמע הכי ג׳ ג׳ דמשמע בשלש ברכות שלשה ולא ידענו מה הן אותם השלשה והוה משמע בין מתורה בין מנביאים בין מכתובים עד שבא רב חננאל ופירש. אבל עיקר הדבר דלא גרסינן הא בדברי ה״ה. אבל אכתי קשיא לי טובא דבסוף סדר אהבה בנוסח התפלות שכתב רבינו כתב שם נהגו העם בכל תפלות המוספין כשהוא אומר כמו שכתבת עלינו וכו׳ מזכיר קרבנות היום כמו שהם כתובים בתורה וקורא אותם הפסוקים וכו׳ ואם לא הזכיר כיון שאמר כמו שכתבת עלינו בתורתך שוב אינו צריך ע״כ. הרי מבואר שם דמפרש הא דרב חננאל כפירוש רש״י ז״ל דקאי אמוספין וקאמר דאין צריך להזכיר הפסוקים וכן כתב הרב״י ז״ל באורח חיים בהלכות יום הכפורים שמפרש רבינו כפירוש רש״י ז״ל ואם כן הוא תימה גדול על ה״ה שכתב שהוא מפרש פירוש רב חננאל כפירוש זה ואולי נאמר דמסברא ידע ליה רבינו הא דמוספין דכיון דלא הוזכרו פסוקים אלו בגמרא לא איכפת לן אי אמר להו וכדהקשה הרא״ש בפסקיו על ר״ת יע״ש ועדיין צ״ע:
שלש ברכות וכו׳. נתבאר בדף ל״ד וכו׳. ומ״ש בספרי רבינו
ואמר פסוק וכו׳ נוסח אחר כת״י ואם אמר פסוק וכו׳.
ואחד מן התורה משלים בו ואם השלים בנביא יצא.
כן הגירסא בגמרא ובהלכות. ובאמת פלא להגיה במשנה כן. ויעוי׳ רמב״ן וצ״ב מדוע מהדר הגמ׳ לא ה״ק מתחיל בתורה ומשלים בנביא וכו׳ ל״ל לאהדורי אדברי ת״ק לכן נראה להגיה בגמ׳ כך. ר״י אומר משלים בתורה ואם השלים בתורה יצא ופי׳ משלים פסוק אחד בתורה, ואם השלים עם כל הפסוקים של תורה, וזה על משקל לשון הת״ק ומשלים בנביא שפי׳ כל הפסוקים כן באופן זה אם השלים בתורה יצא. כן נראה. ודין של רבינו אמת מדאמר ותיקין היו משלימין בתורה מוכח דזה רק לכתחלה ולותיקין. ואם שגיתי ה׳ יכפר בעדי. ועיין בירושלמי.
שלש ברכות... מעכבות וכו׳ – ברייתא ראש השנה לד,ב (כגירסת כי״מ ור״ח ועוד – דק״ס): תקיעות וברכות של ראש השנה ושל יום הכיפורים מעכבות [זו את זו].
עוד שנינו במשנה שם ג,ד: ״שוה היובל לראש השנה בתקיעה ובברכות״. ופירש שם רבינו: ״בתקיעה – כלומר מנין התקיעות. ובברכות ר״ל מנין הברכות שבתפלה״.
עשרה פסוקין מעין הברכה וכו׳ – משנה ראש השנה ד,ו: אין פוחתין מעשר מלכיות, מעשרה זכרונות, מעשרה שופרות. ר׳ יוחנן בן נורי אומר, אם אמרן שלש שלש יצא. אין מזכירין זכרון ומלכות ושופר של פורענות. מתחיל בתורה ומסיים בנביא; ר׳ יוסי אומר, אם השלים בתורה יצא.
פיהמ״ש שם: אלו העשר והעשרה ר״ל עשרה פסוקין, שלשה מן התורה ושלשה מן הכתובים ושלשה מן הנביאים, ואחד מן התורה משלים בו. ור׳ יוחנן בן נורי אומר, אם אמר אחד מן התורה ואחד מן הכתובים ואחד מן הנביאים – יצא. וענין דברי ר׳ יוסי האמורים כאן, כפי שידוע מסברתו, כך – כשם שיצא ידי חובתו אם השלים בתורה, כך אם השלים בנביא – יצא. וזכרון ושופר ומלכות של פורענות – כגון ׳ויזכור כי בשר המה׳ (תהלים עח,לט), ׳תקעו שופר בגבעה וכו׳⁠ ⁠׳ (הושע ה,ח), ׳אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם׳ (יחזקאל כ,לג). וכן אין יוצאין ידי חובה בזכרון יחיד, כגון ׳זכרה לי אלהי לטובה׳ (נחמיה ה,יט). והלכה כר׳ יוחנן בן נורי וכר׳ יוסי.
כך מפורש בגמרא שם לב,א: ר׳ יוחנן בן נורי אומר... ואם אמר שלש מכולן יצא, כנגד תורה נביאים וכתובים, ואמרי לה, כנגד כהנים לוים וישראלים. אמר רב הונא אמר שמואל, הלכה כר׳ יוחנן בן נורי.
ולהלן שם עמוד ב: מתחיל בתורה ומשלים בנביא; רבי יוסי אומר, אם השלים בתורה יצא: אם השלים – דיעבד אין, לכתחלה לא. (ואקשינן עלה) והתניא: ר׳ יוסי אומר, המשלים בתורה הרי זה משובח... (ותריצה למתני׳) הכי קאמר: מתחיל בתורה ומשלים בנביא; ר׳ יוסי אומר משלים בתורה, ואם השלים בנביא יצא. תניא נמי הכי: אמר רבי אלעזר ברבי יוסי, וותיקין היו משלימין אותה בתורה.
ושלשה מספר תלים – שינה מלשון המשנה ״כתובים״ וכתב תהלים דוקא, אבל בהמשך כתב: ״ואם אמר פסוק אחד מן התורה ואחד מן הכתובים... יצא״. משמע שלכתחלה יאמר פסוקים מתהילים ולא שאר הכתובים, ולמה?
התוספות (שם לב,א ד״ה מתחיל) מקשים איך ניתן להקדים שלשה מן הכתובים לפני שלשה מן הנביאים, והלא נביאים עדיפים מכתובים? ותירצו: ״משום דקראי דתהילים משלי ואיוב קדמו לנביאים״, ונמצא מסדר הפסוקים לפי סדר הזמנים, תחלה תורה ואחר כך כתובים ונביאים לבסוף, ומשלים פסוק אחד מן התורה. ברם דבריהם טעונים ביאור, שהרי במשלי לא מצאנו פסוקים של מלכיות זכרונות ושופרות. ואשר לאיוב, נחלקו חכמים אימתי נכתב, ויש המאחר אותו עד ימי אחשורוש (בבא בתרא טו,ב) והביא רבינו דבריהם במורה (ג,כב). ברם בגמרא אמרו (בבא בתרא טו,א): ״דוד כתב ספר תהלים על ידי עשרה זקנים״. ואמרו (סוטה מח,ב): ״מאן נביאים הראשונים? דוד ושמואל ושלמה״. מעתה נמצא ספר תהלים קודם, ולפיכך צריך לכתחלה לומר פסוקים מתהלים, אבל בדיעבד אם אמר פסוק משאר כתובים – יצא.
אמר ובתורתך וכו׳ – ראש השנה לה,א: אמר רב חננאל אמר רב, כיון שאמר ״ובתורתך כתוב לאמר״, שוב אינו צריך. סבור מינה הני מילי ביחיד, אבל בצבור לא. אתמר: אמר ר׳ יהושע בן לוי, אחד יחיד אחד צבור – כיון שאמר ״ובתורתך כתוב לאמר״, שוב אינו צריך.
ר״ח ורש״י ועוד פירשו: ״שוב אינו צריך להזכיר הפסוקין״, אלא שלדעת רש״י הדברים אמורים על ״מקראות המוספין״ בלבד, אבל פסוקי מלכיות זכרונות ושופרות צריך לומר מכל מקום. דעת רבינו היא שאמנם את פסוקי המוספין אינו צריך לומר, שהרי בסדר התפלה בסוף ספר אהבה אחרי ברכה אמצעית של מוסף יום כפור (עמ׳ תתתקמג) כתב:
נהגו העם בכל תפלות המוספין כשהוא אומר ״כמו שכתבתה עלינו בתורתך על ידי משה עבדך״, מזכיר קרבנות אותו היום כמו שהן כתובין בתורה וקורא אותן הפסוקים. ואם לא הזכיר, כיון שאמר ״כמו שכתבתה עלינו בתורתך״ שוב אינו צריך.
ברם המקור לדין זה הוא ממקום אחר, כמו שציינתי שם; אבל את מאמרו של רב חננאל אמר רב, מפרש רבינו כרבותיו של רש״י שהוא מוסב על פסוקי מלכיות זכרונות ושופרות, אלא באופן אחר. מסכים רבינו לשיטת רש״י שאין לבטל אמירת הפסוק, אלא שלדעתו, רב משמיענו שאם אמר פסוק מן התורה בלבד, בדיעבד יצא אע״פ שלא אמר שום פסוק מן הנביאים או מן הכתובים.
טעמו של דבר נראה, כיון שאמר רבה (ראש השנה לד,ב): ״אמר הקדוש ברוך הוא, אמרו לפני בראש השנה מלכיות וכו׳⁠ ⁠⁠״, הרי מבואר שאמירה זו היא מדאורייתא. אבל זה שייך רק על פסוקים מן התורה; תוספת הפסוקים מן הנביאים ומן הכתובים ודאי אינה אלא מדרבנן, ואין צריך לומר שנוסח הברכות אינו אלא מתקנת חכמים. רב חננאל אמר רב משמיענו שמן התורה מספיק שיאמר פסוק אחד מן התורה בלבד. אע״פ שפסק רבינו כרבי יוחנן בן נורי, ״אם אמר פסוק אחד מן התורה ואחד מן הכתובים ואחד מן הנביאים – יצא״ – היינו, יצא גם מדרבנן; אבל אף לר׳ יוחנן בן נורי, אם אמר רק פסוק אחד מן התורה בלבד – יצא מן התורה. זהו שמדייק רבינו: ״...ואמר פסוק שלתורה והפסיק״ – דהיינו, לא אמר יותר מפסוק אחד מן התורה ולא אמר כלל פסוקי נביאים וכתובים, ״שוב אינו צריך כלום״1.
1. ראה רש״י כט,ב: ״זכרון תרועה ולא תרועה ממש אלא מקראות של תרועה יאמרו״. הרי שגם הוא סובר שהחיוב לומר פסוקים הוא מדאורייתא, אלא שלדעתו לרבי יוחנן בן נורי לא יתכן שיצא אפילו בדיעבד אם לא אמר לכל הפחות פסוק אחד מן הכתובים ואחד מן הנביאים בנוסף על פסוק אחד מן התורה. והשווה רש״י (תענית כח,ב ד״ה מנהג אבותיהן בידיהן) שכתב לענין הלל: ״דכיון דנביאים תקנוהו כדאורייתא דמי״, ושמא לדעתו הוא הדין לפסוקי מלכיות זכרונות ושפרות מן הנביאים ומן הכתובים. ובזה מובן למה חלק על רבותיו בפירוש דברי רב חננאל אמר רב הנ״ל.
ושמא יש להצביע על מקבילה למחלוקת זו בין רש״י לרבינו בענין הלל. ראה בהקדמה לספר המצוות השורש הראשון שתמה על שיטת בה״ג שמנה במנין המצוות את ״קריאת ההלל אשר בו שבח דוד לפני השם יתעלה שמשה נצטוה בו״! אבל הרמב״ן בהשגותיו שם מתאמץ להעמיד את דעתו של בה״ג. ברם לענין מלכיות זכרונות ושופרות כתב הרמב״ן (לעיל שם) ״והדבר ידוע בגמרא שאינן אלא דרבנן״.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםהגהות מיימוניותספר המנוחהמגדל עוזמגיד משנהלחם משנהמעשה רקחאור שמחיד פשוטההכל
 
(ט) אין מזכירין זכרונות מלכויותא ושופרות של פורענות. זכרונות, כגון ״ויזכור כי בשר המה״ וכו׳ב (תהלים ע״ח:ל״ט). מלכויות, כגון ״בחמה שפוכה אמלוך עליכם״ (יחזקאל כ׳:ל״ג). שופרות, כגון ״תקעו שופר בגבעה חצוצרה ברמהג״ (הושע ה׳:ח׳). ולא זכרון יחיד, אפילו לטובה, כגון ״זכרני י״י ברצון עמך״ (תהלים ק״ו:ד׳), ״זכרה לי אלהי לטובה״ (נחמיה ה׳:י״ט). ופקדונות אינן כזכרונות, כגון ״פקוד פקדתי אתכם״ (שמות ג׳:ט״ז). ויש לו להזכיר פורענותד של אומות העולם, כגון ״י״י מלך ירגזו עמים״ (תהלים צ״ט:א׳), ״זכור י״י לבני אדום את יום ירושלים״ (תהלים קל״ז:ז׳), ״וי״י אלהים בשופר יתקע והלך בסערות תימן״ (זכריה ט׳:י״ד):
״שמע ישראל י״י אלהינו י״י אחד״ (דברים ו׳:ד׳), ״אתה הראית לדעת״ וכו׳ (דברים ד׳:ל״ה), ״וידעת היום והשבות אל לבבך״ וכו׳ה (דברים ד׳:ל״ט), כל פסוק מאלו מלכות הוא ענינו, אף על פי שאין בו זכר מלכות, והרי הוא כמו ״י״י ימלוך לעולם ועד״ (שמות ט״ו:י״ח), ״ויהי בישורון מלך״ו (דברים ל״ג:ה׳):
One should not recite [verses for] Malchuyot, Zichronot, and Shofarot which describe [Divine] retribution;⁠1 for example, for Zichronot, [Psalms 78:39]: "And He remembered that they were mere flesh...⁠";⁠2 for Malchuyot, [Ezekiel 20:33]: "With outpoured anger, I will reign over you...⁠";⁠3 for Shofarot, [Hoshea 5:8]: "Blow the shofar in Givah...⁠"
Similarly, Zichronot which are merely associated with an individual [should not be mentioned] even if they are of a positive nature - for example, [Psalms 106:4]: "Remember me, O God, amidst the favor of Your people,⁠" [Nehemiah 5:19]: "Remember me, my God, for good.⁠"4
Verses using the verb פקד - for example, [Exodus 3:16]: "I have surely taken note...⁠"5 - may not be included as Zichronot.⁠6 One may mention verses that refer to retribution to be visited upon the gentile nations - for example, [Psalms 99:1]: "God is King, the nations will tremble...⁠"; [Psalms 137:7]: "Remember, O God, against the Edomites, the day of Jerusalem"; or [Zechariah 9:14]: "God, the Lord, will sound the shofar and proceed in a southerly storm-wind.⁠"7
All the following verses: [Deuteronomy 6:4]: "Hear Israel, God is our Lord, God is one"; [Deuteronomy 4:35]: "To you, it has been revealed that you may know...⁠"; and [Deuteronomy 4:39]: "And you shall know today and draw it close to your heart...⁠" express the concept of God's sovereignty.⁠8 Even though [these verses] do not explicitly mention His kingship, they are equivalent to [Exodus 16:18]: "God will rule forever and ever"; and [Deuteronomy 33:5]: "When He became King in Jeshurun.⁠"9
1. Since Rosh Hashanah is a day of judgement, we are careful not to mention any factors that might lead to negative repercussions. For this reason, no confessional prayers are recited on Rosh Hashanah, and extreme care is taken regarding all aspects of our prayers and speech. (See Maharsha, Rosh Hashanah 32b.)
2. It is uncertain why the Rambam mentions a verse for Zichronot before one of Malchuyot.
3. Rosh Hashanah 32a mentions that this prophecy concludes with the redemption of our people; since it is associated with anger and wrath, it is not fit to be mentioned on Rosh Hashanah.
4. Even though on Rosh Hashanah each man is judged individually, and his own personal future is determined (see Rosh Hashanah 16b; Hilchot Teshuvah 3:3), it is desirable to look beyond these individual matters and concentrate our prayers on the welfare of the Jewish people as a whole.
5. Rosh Hashanah 32a also mentions another verse - Genesis 21:1: "and God granted providence to Sarah" - as an example of this principle. The Talmud objects to this verse because it is of an individual nature. Though it continues to resolve that difficulty, explaining that God's granting providence to Sarah effected the future of the entire Jewish people, the Rambam nevertheless avoided the problem by choosing the verse which is clearly of general import.
6. The meaning of פקד is often "remember.⁠" Indeed, the Targum of the cited verse in Genesis is דכיר, the Aramaic for "remembered.⁠" Furthermore, the Talmud mentions that Rabbi Yosse allowed verses using the verb פקד, and although Rabbi Yehudah objected, in differences of opinion between the two, Rabbi Yosse's position is generally favored. Nevertheless, since there are many verses that use the verb זכר, there is no difficulty in establishing a practice that will be accepted by all opinions (Beit Yosef 591).
7. Despite this decision, only the latter verse is included in the text of the blessings we recite on Rosh Hashanah.
8. These verses all express the oneness of God and creation; thus they emphasize how "He is unique and one, with none that compare to Him. His Kingship permeating all dominion.⁠" (Shulchan Aruch HaRav 591:11).
9. Shemot Rabbah 48:4 states that this verse refers to Moses. Though the Rambam accepts the principle that Moses served the people as a king (see Hilchot Beit HaBechirah 6:11), he does not necessarily view this verse as the source for that concept.
The verses which have been accepted in the standard text for these blessings are as follows:
MALCHUYOT
Torah: And you shall know today and draw it close to your heart that God is the Lord in the heavens above and the earth below. There is nothing else (Deuteronomy 4:39).
God will rule forever and ever (Exodus 15:18).
He does not look at iniquity in Jacob or see wrongdoing in Israel; God, his Lord, is with him and the desire of the King is in him (Numbers 23:21).
And there was a King in Jeshurun and the heads of the people assembled, together with all the tribes of Israel (Deuteronomy 33:5). Psalms: For sovereignty is God's and He rules over the nations (22:29).
God is King. He has clothed Himself with grandeur; the Lord has girded Himself with strength. He has established the world firmly so that it will not falter (93:1).
Lift up your heads, O gates; be upraised, eternal doors, so the glorious King may enter. Who is the glorious King? God, strong and mighty, God, mighty in battle. Lift up your heads, O gates; be upraised, eternal doors, so the glorious King may enter. Who is the glorious King? The God of hosts. He is the glorious King for eternity (24:7-10). Prophets: Thus said God, King and Redeemer of Israel, the God of hosts, "I am the first and I am the last. Aside from Me, there is no God" (Isaiah 44:6).
Deliverers will ascend Mount Zion to judge the mountain of Esau and the kingship will be God's (Ovadiah 1:21).
God will be King over the entire earth. On that day, God will be One, and His name, One (Zechariah 14:9). Concluding Verse: Hear Israel, God is our Lord, God is One (Deuteronomy 6:4).ZICHRONOT
Torah: And God remembered Noah and all the beasts and all the livestock that were with him in the ark. And God caused a wind to pass over the earth, and the waters were calmed (Genesis 8:1).
God heard their outcry. And God remembered His covenant with Abraham, with Isaac, and with Jacob (Exodus 2:24).
I will remember My covenant with Jacob, also my covenant with Isaac, and also My covenant with Abraham, and I will remember the land (Leviticus 26:42). Psalms: He has made a remembrance of His wonders, gracious and merciful is God (111:4).
He provides sustenance to those who fear Him. He will remember His covenant forever (111:5).
For them, He remembered His covenant and He relented in accordance with His abundant kindness (106:45). Prophets: Go and call out in the ears of Jerusalem, saying: "Thus said God, 'For you, I remember the devotion of your youth, the love of your bridal days, as you went after Me in the desert, in an uncultivated land' (Jeremiah 2:2).
I will remember My covenant with you [made] in the days of your youth, and I will fulfill it for you as an everlasting covenant (Ezekiel 16:60).
"Is Ephraim not My beloved son? Is he not a precious child? For whenever I speak of him, I recall him even more. The inner parts of my being stir for him. I will surely have compassion on him,⁠" says God (Jeremiah 31:19). Concluding Verse: For them, I will remember the covenant with their ancestors, whom I took out from the land of Egypt before the eyes of the nations to be their Lord. I am God (Leviticus 26:45).SHOFAROT
Torah: And it was on the third day, at dawn. There was thunder and lightning and a heavy cloud on the mountain. The sound of the shofar was very strong and all the people in the camp trembled (Exodus 19:16).
And the sound of the shofar proceeded, becoming stronger. Moses spoke and God answered Him out loud (Exodus 19:19).
And all the people saw the voices and the flames, the sound of the shofar and the mountain smoking. The people saw and recoiled and stood off from afar (Exodus 20:15). Psalms: The Lord ascends through teru'ah, God through the sound of the shofar (47:6).
Sound off with trumpets and the call of the shofar before the King, God (98:6).
Blow the shofar on the new moon, on the appointed time of our sacred day. For it is a statute for Israel; an ordinance of the Lord of Israel (81:4-5)
Praise God. Praise the Almighty in His holiness. Praise Him in the firmament of His strength. Praise Him for His mighty acts. Praise Him according to His abundant greatness. Praise Him with the call of the shofar. Praise Him with harp and lyre. Praise Him with timbrel and dance. Praise Him with stringed instruments and flute. Praise Him with loud cymbals. Praise Him with resounding cymbals. Let every being with a soul praise God. Halleluyah (150). Prophets: All those who inhabit the world, who dwell on earth: When the banner is raised on the mountain, you will see. When the shofar is sounded, you will hear (Isaiah 18:3).
And it shall be on that day, that a great shofar will be sounded, and those who were lost in the land of Asshur and those who were banished in the land of Egypt shall come and bow down to God on the holy mountain in Jerusalem (Isaiah 27:13).
And God will appear over them and His arrow shall go forth like lightning. God, the Lord, will sound the shofar and proceed in a southerly storm-wind (Zechariah 9:14-15). Concluding Verse: And on the days of your rejoicing; on your holidays, and on your Rosh Chodesh days, you shall sound the trumpets over your burnt-offerings and over the sacrifices of your peace offerings, and they shall be a remembrance for you before your Lord. I am God, your Lord (Numbers 10:10).
א. ב1 (מ׳זכרונות׳): מלכיות זכרונות.
ב. ב1: רוח הולך ולא ישוב.
ג. ד (גם פ) [מ׳חצוצרה׳]: וכו׳.
ד. ב1: פורעניות.
ה. ב2: כי י״י הוא הא׳ בשמים ממעל ועל הארץ מתחת.
ו. בב1 נוסף: בהתאסף וגו׳. ובב2: וגו׳, ובד׳ (גם פ, ק): וכו׳.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםספר המנוחהמגדל עוזמגיד משנהלחם משנהמעשה רקחאור שמחיד פשוטהעודהכל
אֵין מַזְכִּירִין זִכְרוֹנוֹת מַלְכֻיוֹת וְשׁוֹפָרוֹת שֶׁלְּפֻרְעָנוּת: זִכְרוֹנוֹת - כְּגוֹן ״וַיִּזְכֹּר כִּי בָשָׂר הֵמָּה...⁠״ (תהלים עח,לט); מַלְכֻיוֹת - כְּגוֹן ״וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם״ (יחזקאל כ,לג); שׁוֹפָרוֹת - כְּגוֹן ״תִּקְעוּ שׁוֹפָר בַּגִּבְעָה, חֲצֹצְרָה בָּרָמָה...⁠״ (הושע ה,ח). וְלֹא זִכְרוֹן יָחִיד, אֲפִלּוּ לְטוֹבָה, כְּגוֹן ״זָכְרֵנִי יי בִּרְצוֹן עַמֶּךָ״ (תהלים קו,ד), ״זָכְרָה לִּי אֱלֹהַי לְטוֹבָה״ (נחמיה ה,יט; יג,לא). וּפִקְדוֹנוֹת אֵינָם כְּזִכְרוֹנוֹת, כְּגוֹן ״פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם״ (שמות ג,טז). וְיֵשׁ לוֹ לְהַזְכִּיר פֻּרְעָנוּת שֶׁלְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם, כְּגוֹן ״יי מָלָךְ יִרְגְּזוּ עַמִּים״ (תהלים צט,א), ״זְכֹר יי לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלַיִם״ (שם קלז,ז), ״וַיי אֱלֹהִים בַּשּׁוֹפָר יִתְקָע וְהָלַךְ בְּסַעֲרוֹת תֵּימָן״ (זכריה ט,יד).
״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יי אֱלֹהֵינוּ יי אֶחָד״ (דברים ו,ד), ״אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת...⁠״ (שם ד,לה), ״וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יי הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת, אֵין עוֹד״ (שם ד,לט) - כָּל פָּסוּק מֵאֵלּוּ מַלְכוּת הוּא עִנְיָנוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ זֵכֶר מַלְכוּת, וַהֲרֵי הוּא כְּמוֹ ״יי יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד״ (שמות טו,יח), ״וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ...⁠״ (דברים לג,ה).
אֵין מַזְכִּירִין זִכְרוֹנוֹת מַלְכֻיּוֹת וְשׁוֹפָרוֹת שֶׁל פֻּרְעָנוּת. זִכְרוֹנוֹת כְּגוֹן וַיִּזְכֹּר כִּי בָשָׂר הֵמָּה וְכוּ׳ (תהלים ע״ח:ל״ט). מַלְכֻיּוֹת כְּגוֹן בְּחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם (יחזקאל כ׳:ל״ג). שׁוֹפָרוֹת כְּגוֹן תִּקְעוּ שׁוֹפָר בַּגִּבְעָה וְכוּ׳ (הושע ה׳:ח׳). וְלֹא זִכְרוֹן יָחִיד אֲפִלּוּ לְטוֹבָה כְּגוֹן זָכְרֵנִי ה׳ בִּרְצוֹן עַמֶּךָ (תהלים ק״ו:ד׳), זָכְרָה לִּי אֱלֹהַי לְטוֹבָה (נחמיה ה׳:י״ט, י״ג:ל״א). וּפִקְדוֹנוֹת אֵינָן כְּזִכְרוֹנוֹת. כְּגוֹן פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם (שמות ג׳:ט״ז). וְיֵשׁ לוֹ לְהַזְכִּיר פֻּרְעָנוּת שֶׁל אֻמּוֹת עַכּוּ״ם כְּגוֹן ה׳ מָלָךְ יִרְגְּזוּ עַמִּים (תהלים צ״ט:א׳). זְכֹר ה׳ לִבְנֵי אֱדוֹם אֶת יוֹם יְרוּשָׁלָםִ (תהלים קל״ז:ז׳), וַה׳ אֱלֹהִים בַּשּׁוֹפָר יִתְקָע וְהָלַךְ בְּסַעֲרוֹת תֵּימָן (זכריה ט׳:י״ד). שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד (דברים ו׳:ד׳). אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת וְכוּ׳ (דברים ד׳:ל״ה). וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ וְכוּ׳ (דברים ד׳:ל״ט). כׇּל פָּסוּק מֵאֵלּוּ מַלְכוּת הוּא עִנְיָנוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ זֵכֶר מַלְכוּת וַהֲרֵי הוּא כְּמוֹ ה׳ יִמְלוֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד (שמות ט״ו:י״ח), וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ וְכוּ׳ (דברים ל״ג:ה׳):
כתב הרב: אין מזכירין מלכיות זכרונות כו׳ – אמר המפרש אמרינן בגמרא ואע״ג דאמרינן כל כי האי ריתחא לרתח רחמנא עלן ולפרוקינן כיון דבריתחא אמרה הדכורי ריתחא בריש שתא לאו אורח ארעא כלומר ריתחא דישראל הא ריתחא דאומות העולם מזכיר כמו שכתב הרב:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה ה]

ואין מזכירין וכו׳ – כבר נזכר זה במשנה והפסוקים שהזכיר רבינו מבוארים בגמ׳:
ולא זכרון וכו׳ – ברייתא כלשון רבינו:
ופקדונות אינן וכו׳ – בגמרא פקדונות הרי הן כזכרונות כגון פקד פקדתי אתכם דברי ר׳ יוסי ר״י אומר פקדונות אינן כזכרונות. ובהלכות אע״ג דקי״ל דר׳ יוסי ור׳ יהודה הלכה כר׳ יוסי הכא נהוג עלמא כר׳ יהודה:
ויש לו להזכיר פורענות של אומות עכו״ם וכו׳ – ברייתא כלשון רבינו ז״ל:
שמע ישראל וגו׳ – שלשה פסוקים אלו בגמרא מחלוקת ר׳ יוסי ור׳ יהודה וקי״ל כר׳ יוסי דאמר שהן מלכיות וכן כתוב בהלכות:
שמע ישראל וכו׳ – עוד יש פסוקים בגמרא דפליגי ר׳ יוסי ור׳ יהודה במלכיות דהוזכר בהם פעמים מלכיות דהוי כשתים ולא הביאם רבינו וכן תרועה בלא זכרון ועוד אחרים. והטעם כמו שכתב הרב״י ז״ל דכיון דמצא פסוקים רצה לצאת מן המחלוקת אבל בשמע ישראל ה׳ וכו׳ והני ד׳ הביאן משום דלא מצא פסוק אחר ממלכיות דאנן בעינן עשרה וארבעה מלכיות של תורה ולית כאן אלא שלשה כדפריך בגמרא לכך הוצרך לפסוק שם כר׳ יוסי:
מאלו מלכות. נוסח אחר מאלו מלכיות ומ״ש עוד שאין בו זכר מלכות נוסח אחר זכר מלכיות.
ולא זכרון יחיד אפילו לטובה כגון זכרני ה׳ ברצון עמך כו׳.
וזכרונות של רבים מזכירין אפילו בגדר תפלה לכן אמרו בתוספתא זכרונות האמורות בענין בקשה וזה זכור לאברהם ליצחק וכו׳ שבקש בכי תשא ר׳ יוסי אומר כולן כאחד היינו הנאמרין בכי תשא ובפ׳ עקב אומרן כלן כאחת משום דמשה מספר מה שהתפלל כבר ור׳ יהודא פליג דשתים הן ולכן אמר ראשונים בפני עצמן ושניים בפני עצמן.
ופקדונות אינן כזכרונות.
ובהלכות אע״ג דקיי״ל דר״י ור׳ יהודא הלכה כר׳ יוסי, הכא נהוג עלמא כר׳ יהודא מנהג ישראל תורה כו׳.
נראה דר׳ יוסי לטעמיה אזיל בפ״ק דף י״ח אמר דר׳ יוסי סבר אדם נידון בכל יום ואמר מ״ט דר׳ יוסי שנאמר ותפקדנו לבקרים. מ״ט לא אמר כר׳ נתן. בחינה עיוני בעלמא פקידה נמי עיוני בעלמא הוא אלא אר״ח טעמיה דר׳ יוסי מהכא לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו. והנה לבתר דיליף מהך קרא דנידון בכל יום חזינא דהא דקאמר קרא ותפקדנו לבקרים כוונתו ע״י משפט שנידון בכל יום וא״כ קרי למשפט פקידה ולכן מדכרינן פקידה במקום זכירה דחזינא דלאו עיונא בעלמא הוא. אבל לדידן דקיי״ל דאינו נידון אלא בד׳ פרקים א״כ ע״כ הא דאמר ותפקדנו לבקרים הוא עיונא בעלמא ולכך לא הויא פקידה בכלל זכירה ולכן קיי״ל הכא כר׳ יהודא דאינו במקום זכירה. ולדידן הא דאמר קרא לעשות משפט עבדו ומשפט עמו על מלך וציבור קאי דהם נידונין בכל יום וכמו דאמר בירושלמי שם. ר׳ יצחק בשם רבי מלך וציבור נידונין בכל יום מ״ט לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו ועיי״ש. אבל יחיד אינו נידון בד׳ פרקים ופקידה עיונא בעלמא הוא. לכן נהגו כו״ע כר׳ יהודא.
אין מזכירין... שלפורענות וכו׳ – משנה ראש השנה ד,ו: אין מזכירין זכרון ומלכות ושופר של פורענות.
ראה לעיל הלכה ח (ד״ה עשרה פסוקים) הבאתי פיהמ״ש המיוסד על הגמרא לב,ב:
מלכיות – כגון ׳חי אני נאם ה׳ אלהים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם׳... זכרון – כגון ׳ויזכור כי בשר המה וגו׳⁠ ⁠׳. שופר – כגון ׳תקעו שופר בגבעה וגו׳⁠ ⁠׳. אבל אם בא לומר מלכות, זכרון, ושופר, של פורענות של גוים אומר. מלכות – כגון ׳ה׳ מלך ירגזו עמים׳ וכגון ׳ה׳ מלך עולם ועד אבדו גוים מארצו׳ (תהלים י,טז). זכרון – כגון ׳זכור ה׳ לבני אדום וגו׳⁠ ⁠׳. שופר – כגון ׳וה׳ אלהים בשופר יתקע והלך בסערות תימן׳ וכתיב ׳ה׳ צבאות יגן עליהם׳. אין מזכירין זכרון של יחיד ואפילו לטובה, כגון ׳זכרני ה׳ ברצון עמך׳ וכגון ׳זכרה לי אלהי לטובה׳.
פקדונות הרי הן כזכרונות, כגון ׳וה׳ פקד את שרה׳ (בראשית כא,) וכגון ׳פקוד פקדתי אתכם׳ – דברי ר׳ יוסי; ר׳ יהודה אומר, אינן כזכרונות.
במחלוקת בענין פקדונות פסק רבינו כרבי יהודה בעקבות הרי״ף שכתב (רמז תתקנב): ״ואף על גב דקיימא לן דר׳ יוסי ור׳ יהודה הלכה כרבי יוסי, הכא נהוג עלמא כרבי יהודה״.
לפי גירסתנו בגמרא השמיט רבינו את הדוגמה השניה של מלכות של פורענות של גוים, אבל יתכן שלפניו לא היה אלא פסוק אחד בלבד, ובאמת לא צריך אלא דוגמה אחת. אף שינה רבינו את סדר הענינים. בגמרא הקדימו פסוקי פורענות שאין מזכירין, ואחר כך הביאו את הדין שמזכירין פורענות של גוים, ואחר כך אין מזכירין זכרון של יחיד, ואחר כך פקדונות. אבל רבינו סדר ביחד כל אלה שאין מזכירין: פורענות, זכרון יחיד, ופקדונות, ואחר כך הביא שניתן להזכיר פורענות של אומות העולם.
שמע ישראל וכו׳ – ברייתא ראש השנה לב,ב: ׳שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד׳ – מלכות, דברי ר׳ יוסי; ר׳ יהודה אומר, אינה מלכות. ׳וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה׳ הוא האלהים אין עוד׳ – מלכות, דברי ר׳ יוסי; ר׳ יהודה אומר, אינה מלכות. ׳אתה הראת לדעת כי ה׳ הוא האלהים אין עוד מלבדו׳ – מלכות, דברי ר׳ יוסי; ר׳ יהודה אומר, אינה מלכות.
הר״ח והרי״ף מסיימין: ״וקיימא לן כרבי יוסי״, והוא על פי הכלל שאמר ר׳ יעקב בר אידי בשם ר׳ יוחנן (עירובין מו,ב).
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםספר המנוחהמגדל עוזמגיד משנהלחם משנהמעשה רקחאור שמחיד פשוטההכל
 
(י) המנהג הפשוט בסדר תקיעותא של ראש השנה בציבור כך הוא, אחר שקוראין בתורה ומחזירין הספרב, יושבין כל העם, ואחד עומד ומברך, ברוך אתה י״י אלהינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציונו לשמוע קול שופר, וכל העם עונין אמן, וחוזר ומברך שהחיינוג, וכל העם עוניןד אמן, ותוקע שלשים תקיעות שאמרנו מפני הספק על הסדר. ואומרה קדיש, ועומדין ומתפללין תפילת מוסף. ואחר שגומר שליח ציבור ברכה רביעית שהיא מלכויות, תוקע תקיעה שלשה שברים תרועה תקיעהו פעם אחת, ומברך ברכה חמישית שהיא זכרונות, ואחר שגומרה תוקע תקיעה שלשה שברים תקיעה, ומברך ברכה שישית שהיא שופרות, ואחר שגומרה תוקע תקיעה תרועה תקיעה פעם אחת, וגומר התפילה:
The following is the commonly accepted custom for blowing the shofar on Rosh Hashanah1 in the communal services:
After2 the Torah is read3 and returned to its place,⁠4 the congregation is seated.⁠5 One person stands6 and recites the blessing:
Blessed7 are You, God, Lord of the universe, who has sanctified us with His commandments and commanded us to hear the sounding of the shofar.⁠8
The entire congregation responds "Amen.⁠" He then recites the blessing shehecheyanu,⁠9 and the entire congregation responds "Amen" to him. Thirty shofar blasts are sounded in the proper order.⁠10
Kaddish is recited.⁠11 The congregation stands12 and recites the musaf service.⁠13 After the chazan completes the fourth blessing14 - i.e., Malchuyot - a teki'ah, three shevarim, a [series of] teru'ot, and a teki'ah are sounded once.
He then recites the fifth blessing15 - i.e., Zichronot. After he completes the blessing, a teki'ah, three shevarim, and a teki'ah are sounded. He then recites the sixth blessing - i.e., Shofarot. After he completes the blessing, a teki'ah, a [series of] teru'ot, and a teki'ah are sounded once, and he concludes the prayers.
1. As mentioned in Halachah 7 and the commentary, the Sages had originally ordained that a person hear the shofar blasts required by the Torah in the midst of the musaf service. However, as evident from Rosh Hashanah 16a-b, even in Talmudic times the custom mentioned by the Rambam was already the general practice.
2. The laws pertaining to an individual are mentioned at the conclusion of Halachah 12.
3. Hilchot Tefillah 13:10 states: The common custom is to read on the first day: "And God showed providence to Sarah..., and on the second day: "And God presented a trial to Abraham...⁠"As stated in that halachah, the haftarah is recited after the Torah reading is concluded.
4. Though at present, Ashkenazic custom is to blow the shofar in the presence of the Torah scrolls, the Rambam's son, Rav Avraham, supports his father's decision in the Ma'aseh Rokeach, explaining that it is not proper to make any interruptions between the shofar blowings which precede musaf and those within the prayer service.
5. This practice is mentioned in Rosh Hashanah 16a and the Sh'eltot of Rav Achai Gaon. However, today it is Ashkenazic custom to stand when hearing these shofar blasts. Nevertheless, based on this original practice, these are still referred to as teki'ot meiyoshav - "the teki'ot sounded while seated.⁠"
6. Rabbenu Manoach questions the need for the person blowing the shofar to stand. He offers two possible explanations:
a) as a mark of deference to the community;
b) in respect for the blessing recited, as implied by Nehemiah 8:4.
The Hagahot Maimoniot quotes the Jerusalem Talmud (the location of the source in the Jerusalem Talmud is a matter of question) as drawing an analogy (גזרה שוה) between the blowing of the shofar and the counting of the Omer. Hence, just as the Omer must be counted while standing, the shofar should be sounded in a similar position.
7. as required before the fulfillment of any positive commandment (Hilchot Berachot 11:1,2,8).
8. As mentioned in Chapter 1, Halachah 1, the fundamental aspect of the mitzvah is hearing, not blowing, the shofar. Nevertheless, the Sh'eltot suggests concluding the blessing "to blow the shofar" and the Sefer Mitzvot HaGadol advises the text "concerning the blowing of the shofar.⁠"
9. as is necessary before the fulfillment of any mitzvah performed infrequently (Hilchot Berachot 11:9).
10. as explained in Halachah 3.
11. "The chazan always recites Kaddish before and after every prayer service (Rambam, Seder Tefillot kol Shanah).⁠"
12. and remain standing during the repetition of the the Amidah as well. Therefore, the shofar blasts sounded during these prayers are referred to as teki'ot m'umad (the shofar blasts sounded while standing).
13. in a hushed tone.
The Tur relates that there were varying customs regarding the recitation of the musaf service in a hushed tone. In certain communities, it had been customary for the congregation to recite the musaf prayers as on other festivals without reciting Malchuyot, Zichronot, and Shofarot. Only the chazan would recite the latter. However, even in the Tur's time, the prevailing custom was that even the congregation recited these three blessings.
The Sh'lah records the custom of sounding the shofar for Malchuyot, Zichronot, and Shofarot while the congregation recites the Amidah. However, this custom is not accepted in all communities.
14. i.e., Malchuyot - a teki'ah, three shevarim, a [series of] teru'ot, and a teki'ah are sounded once. - The rationale for this practice and the different customs associated with these shofar blasts are discussed in Halachah 12 and its commentary.
In the text of prayers with which the Rambam concludes Sefer Ha'ahavah, he also mentions the recitation of the prayer Hayom Harat Olam.
15. i.e., Zichronot. After he completes the blessing, a teki'ah, three shevarim, and a teki'ah are sounded. He then recites the sixth blessing - i.e., Shofarot. After he completes the blessing, a teki'ah, a [series of] teru'ot, and a teki'ah are sounded once, and he concludes the prayers.
א. ב2: התקיעות. וכך ד (גם פ, ק).
ב. בד׳ (גם פ) נוסף: למקומו. תוספת לשם הבהרה.
ג. בב2 נוסף: וקימנו והגיענו לזמן הזה.
ד. בד׳ (גם פ) נוסף: אחריו. תוספת מיותרת.
ה. ד (גם ק): ואומרים. אך רק ש״צ אומר.
ו. ב2: ותקיעה. וכן עוד פעמיים לקמן. ובב1 רק בפעמיים דלקמן, וכך ד (גם פ).
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםתשובות הרמב״ם הקשורות למשנה תורההגהות מיימוניותספר המנוחהמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחיד פשוטהעודהכל
הַמִּנְהָג הַפָּשׁוּט בְּסֵדֶר תְּקִיעוֹת שֶׁלְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בַּצִּבּוּר כָּךְ הוּא: אַחַר שֶׁקּוֹרְאִין בַּתּוֹרָה וּמַחֲזִירִין הַסֵּפֶר, יוֹשְׁבִין כָּל הָעָם, וְאֶחָד עוֹמֵד וּמְבָרֵךְ ״בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ לִשְׁמֹעַ קוֹל שׁוֹפָר״, וְכָל הָעָם עוֹנִין אָמֵן, וְחוֹזֵר וּמְבָרֵךְ ׳שֶׁהֶחֱיָנוּ׳, וְכָל הָעָם עוֹנִין אָמֵן, וְתוֹקֵעַ שְׁלשִׁים תְּקִיעוֹת שֶׁאָמַרְנוּ מִפְּנֵי הַסָּפֵק (לעיל, ב-ג) עַל הַסֵּדֶר, וְאוֹמֵר קַדִּישׁ, וְעוֹמְדִין וּמִתְפַּלְּלִין תְּפִלַּת מוּסָף. וְאַחַר שֶׁגּוֹמֵר שְׁלִיחַ צִבּוּר בְּרָכָה רְבִיעִית, שֶׁהִיא ׳מַלְכֻיוֹת׳, תּוֹקֵעַ תְּקִיעָה, שְׁלשָׁה שְׁבָרִים, תְּרוּעָה וּתְקִיעָה פַּעַם אַחַת; וּמְבָרֵךְ בְּרָכָה חֲמִישִׁית, שֶׁהִיא ׳זִכְרוֹנוֹת׳, וְאַחַר שֶׁגּוֹמְרָהּ, תּוֹקֵעַ תְּקִיעָה, שְׁלשָׁה שְׁבָרִים וּתְקִיעָה; וּמְבָרֵךְ בְּרָכָה שִׁשִּׁית, שֶׁהִיא ׳שׁוֹפָרוֹת׳, וְאַחַר שֶׁגּוֹמְרָהּ, תּוֹקֵעַ תְּקִיעָה, תְּרוּעָה וּתְקִיעָה פַּעַם אַחַת, וְגוֹמֵר הַתְּפִלָּה.
הַמִּנְהָג הַפָּשׁוּט בְּסֵדֶר הַתְּקִיעוֹת שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה בְּצִבּוּר כָּךְ הוּא. אַחַר שֶׁקּוֹרְאִין בַּתּוֹרָה וּמַחְזִירִין הַסֵּפֶר לִמְקוֹמוֹ יוֹשְׁבִין כׇּל הָעָם וְאֶחָד עוֹמֵד וּמְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לִשְׁמֹעַ קוֹל שׁוֹפָר וְכׇל הָעָם עוֹנִין אָמֵן. וְחוֹזֵר וּמְבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ וְכׇל הָעָם עוֹנִין אַחֲרָיו אָמֵן. וְתוֹקֵעַ שְׁלֹשִׁים תְּקִיעוֹת שֶׁאָמַרְנוּ מִפְּנֵי הַסָּפֵק עַל הַסֵּדֶר. וְאוֹמְרִים קַדִּישׁ וְעוֹמְדִין וּמִתְפַּלְּלִין תְּפִלַּת מוּסָף. וְאַחַר שֶׁגּוֹמֵר שְׁלִיחַ צִבּוּר בְּרָכָה רְבִיעִית שֶׁהִיא מַלְכֻיּוֹת תּוֹקֵעַ תְּקִיעָה שְׁלֹשָׁה שְׁבָרִים תְּרוּעָה תְּקִיעָה פַּעַם אַחַת. וּמְבָרֵךְ בְּרָכָה חֲמִישִׁית שֶׁהִיא זִכְרוֹנוֹת. וְאַחַר שֶׁגּוֹמְרָהּ תּוֹקֵעַ תְּקִיעָה שְׁלֹשָׁה שְׁבָרִים וּתְקִיעָה. וּמְבָרֵךְ בְּרָכָה שִׁשִּׁית שֶׁהִיא שׁוֹפָרוֹת. וְאַחַר שֶׁגּוֹמְרָהּ תּוֹקֵעַ תְּקִיעָה תְּרוּעָה וּתְקִיעָה פַּעַם אַחַת וְגוֹמֵר הַתְּפִלָּה:
[ז] ולא חילק בין ראשון לשני וכן בס״ה וכן נמצא בתשובת רשב״ם גם בשם זקנו רש״י וכן כתב רבינו שמחה ואפילו החולקים על רש״י היינו דוקא בקדוש אבל בתקיעה מודו דהיום אין יוצאין בתקיעה של אתמול ולא אמרינן יומא אריכתא הוא וה״ה נמי בברכת תקיעה וכן הנהיג מהר״ם ז״ל ודלא כראבי״ה ושאר גאונים שפסקו שאין אומרים זמן בשני אלא כשחל יומא קמא בשבתא כדלעיל בפרק כ״ט מהלכות שבת, ע״כ:
[ח] וכן איתא בסדר רב עמרם וכן כתב ר״ח וכן יסד רבינו שמשון בר יונה בקדושה המתחלת אגן הסהר נוי ארבעים קולות בהריענו וכן עמא דבר ודלא כר״ת שהנהיג לעשות קשר״ק לכל ברכה דהשתא יצאו מכל הספקות ואפילו אי יבבא פי׳ גנוח לחוד או ילולי מ״מ יצאו ואין לחוש למה שמפסיק בינתים כדלעיל דק״ל כרבי יוחנן. ובערוך משמע יש תוקעין קשר״ק קש״ק קר״ק על כל ברכה, ואנו אין לנו אלא מנהגנו ודברי רבינו המחבר וטעמו, ע״כ:
כתב הרב: המנהג הפשוט בסדר תקיעות של ראש השנה בצבור כך הוא אחר שקורין בתורה ומחזירין הספר יושבין כל העם ואחד עומד ומברך כו׳ – אמר המפרש בגמרא לא חזינן דתקיעות מעומד אלא מש״ה עומד דלאו אורח ארעא למיתב כדאמרינן לעולם תהא אימת צבור עליך כו׳ כדאיתא התם בפרק ואלו נאמרין ואמרינן נמי גבי מלך בענין פרשת הקהל עומד וקורא והטעם משום כבוד צבור דאע״ג דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול מצוה שאני שאין לנהוג הדור בעצמו לפני מלך מלכי המלכים ככתוב אל תתהדר לפני מלך כ״ש הכא דיש כאן הערה גדולה למלכות שמים ואין כאן לא מלך ולא נשיא שצריך לעמוד מיהו אם רוצה לתקוע מיושב יצא אי נמי אפשר לומר שהרב לא כתב עומד אלא משום הברכה דהא קי״ל דכל ברכת המצות מעומד כדכתיב בעזרא ויעמד ויברך. ותקנו לומר לשמוע קול שופר אבל לא לתקוע מפני שהשמיעה היא העיקר:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה ה]

המנהג הפשוט בסדר תקיעות של ר״ה כך הוא – זה המנהג היה פשוט בכל העולם וכן מבואר בהלכות. נמצא עכשיו שתוקעין ג׳ פעמים תשר״ת ותוקעין שלש פעמים תש״ת ותוקעין שלש פעמים תר״ת ונהגו העם לתקען כשהם יושבין ומברכין עליהן ברכת התקיעה ומפני שהצבור צריכין לשמוע התקיעות על סדר ברכות לפיכך חוזרין ותוקעין תשר״ת למלכיות פעם אחת ותש״ת לזכרונות פעם אחת ותר״ת לשופרות פעם אחת ובדין הוא שיתקעו אותן על סדר ברכות כסדר שתקעו כשהן יושבין אלא כיון שהברכות אינן מעכבות את התקיעות והרי יצאו י״ח באותן שתקעו כשהן יושבין די להם לתקוע תשר״ת תש״ת תר״ת על סדר ברכות פעם אחת שלא להטריח את הצבור וכך מנהג בכל העולם ובשתי ישיבות עכ״ל. ורבינו יעקב ז״ל הנהיג בהרבה מקומות בצרפת לתקוע תשר״ת במלכיות ובזכרונות ובשופרות וכבר הכריעו הרמב״ן והרשב״א ז״ל כדברי הגאונים ורבינו וכן נהגו:
ומחזירין הספר למקומו. בשתי נוסחאות אחרות כת״י אין שם תיבת למקומו. ובס׳ כת״י קדמון מצאתי לשון הרב אברהם בנו של רבינו וז״ל ואבא מארי ז״ל ומי שקדמו לו מחכמי המערב ז״ל מנהגם להחזיר ס״ת למקומו קודם התקיעות כדי שלא ידברו העם בעת חזרת ס״ת ויעברו על הראוי כדי שלא תהא הפסקה בין תקיעה שמיושב לתקיעה שמעומד ואפי׳ במזמור וכיוצא בו ממה שנהגו לאומרו בעת חזרת ס״ת ועל זה ראוי לסמוך וכבר כתב הוא ז״ל זה המנהג בס׳ זמנים מהחבור ומי שסומך על זולת זה ויקדים תקיעות שמיושב לחזרת ס״ת למקומו נוהג בזה מנהג בלתי נכון ע״כ.
(י-יב) המנהג הפשוט וכו׳ – כתב רבנו חננאל ז״ל (ראש השנה לד,א):
נהגו הכל כמנהג הזה לתקוע מיושב כמו שתיקן ר׳ אבהו, ועליהן מברך התוקע ברכת התקיעה. ואע״פ שאינן על סדר הברכות, וצבור צריכין לתקוע על סדר הברכות, מיהו ברכות אינן מעכבות אותן התקיעות. ומפני שכבר יצאו הציבור ידי חובה, לפיכך נהגו לתקוע במלכיות תשר״ת, בזכרונות תר״ת, ובשופרות תש״ת, להודיע שהכל אחד הן, והכל יצאו ידי חובה ולא נשאר בדבר ספק.
מעין זה כתב גם הרי״ף ז״ל אלא שהשמיט את הפיסקה המודגשת ״להודיע שהכל אחד הן״, וכתב במקומה הטעם ״שלא להטריח את הצבור״. הר״ח מסביר באורך שבאמת אין מחלוקת וספק מה היא התרועה ויוצאין בכל מיני התרועות, דהיינו, יללה שאנו קוראים תרועה, וכן בשלשה שברים, וכן בשברים תרועה. לדעתו, תקנת רבי אבהו היתה רק להשוות את המנהגים. אולם הסובר שיש ספק אמתי מה היא התרועה שבה יוצאין ידי חובה, אין טעמו של הר״ח הולם. לדעת הרי״ף, וכן דעת רבינו, הטעם שאין חוזרים על כל הספיקות בתקיעות דמעומד הוא שלא להטריח על הצבור אחרי שכבר יצאו ידי חובתם בתקיעות דמיושב.
אחר שקוראין בתורה וכו׳ – משנה ראש השנה ד,ז: העובר לפני התבה ביום טוב של ראש השנה – השני מתקיע.
כתב ר״ח (לב,ב):
העובר לפני התיבה... השני מתקיע כלומר, במוסף שהוא יורד שליח צבור שנית. אמר ר׳ יוחנן בשעת השמד שנו. ירושלמי (ד,ח): ר׳ יעקב בר אחא בשם ר׳ יוחנן, מעשה פעם אחת תקעו בתפלת שחרית, והיו השונאים סבורים שמא עליהן הן הולכין, ועמדו עליהן והרגום. [עמדו ותיקנו לתקוע בתפילת המוסף]⁠1 ומיגו דאינון חמיין לון דקרו קרית שמע ומצלו וקרו באורייתא ומצלו והדר תקעין, אמרין, בנימוסיהון אינון עסיקין. ר׳ יהושע בן לוי שמע להא מהכא: ׳שמעה אלקים צדק׳ זו קרית שמע; ׳הקשיבה רנתי׳ זו רנון תורה; ׳האזינה תפלתי׳ זו תפלה; ׳בלא שפתי מרמה׳ זו מוסף. מה כתיב בתריה? ׳מלפניך משפטי יצא׳. אמר ר׳ תנחומא, קרייה אמרה כן: ׳יום תרועה... ועשיתם עולה׳ – כלומר, התרועה במוסף בעשיית העולה.
ומחזירין הספר – אבל בסדר רב עמרם גאון ז״ל (גולדשמידט חלק ב סי׳ קיא-קיב; עמ׳ קלט-קמ) כתב: ״וכשהן יושבין, קודם שיעמדו בתפלה, אוחז ש״ץ שופר בידו ומברך בא״י אמ״ה אקב״ו לשמוע קול שופר, וברוך שהחינו, ותוקע... ולאחר שתוקעין מחזירין ספר תורה למקומו, ועומדין בתפלת מוסף ומתפללין״.
ואחד עומד ומברך – אוצר הגאונים ראש השנה (התשובות סי׳ קי; עמ׳ 58):
וששאלתם מאן דתקע בשופר היאך היא בעמידה או בישיבה?
חזינן דהלין שבע מצות נוהגין רבנן בעמידה: ברכת כהנים, הלל, תקיעת שופר, ונטילת לולב, קריאת התורה, מקרא מגילה, ספירת עומר. וכולהו סמכו רבנן אקרא... שופר גמרינן מחצוצרות דכתיב: ׳ותקעתם בחצוצרות׳ (במדבר י,י), וההיא תקיעה בעמידה.
עוד שם אוצה״ג (סי׳ קיא):
וששאלתם אם מצינו אסמכתא לכל הברכות שהן מעומד?
ודאי כך הוא, דכתיב ׳ויעמד ויברך את כל קהל ישראל׳ (מלכים א ח,יד), וכך (הוא) [שמענו] מקדמונינו ז״ל דאסמכתא לכל הברכות שיהיו מעומד דכתיב ׳ויעמד ויברך׳... ותקיעת שופר מעומד ומברך ״לשמוע קול שופר״. והלכה רווחת היא בכל ישראל ואין לזוז מינה, ואינה בשתי ישיבות לומר ״לתקוע בקול שופר״ אלא לשמוע.
ומברך – השווה הלכות ברכות יא,ב: ״יש מצות עשה שאדם חייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותה, כגון תפילין וסוכה ולולב ושופר, ואילו הן הנקראין חובה לפי שאדם חייב על כל פנים לעשותן... וכל מצות עשה שבין אדם להקב״ה, בין מצוה שהיא חובה בין מצוה שאינה חובה – מברך עליה קודם לעשייתה״.
לשמוע קול שופר – ראה מצוה ראשונה שנמנית בכותרת להלכות אלה, וכן בראש פרק ראשון כתב: ״מצות עשה שלתורה לשמוע קול שופר״, ושם הבאתי תשובת רבינו להסביר שהמצוה היא על כל אחד לשמוע ולא לתקוע. לפיכך מברך בלשון זה. וראה עוד לפנינו (ד״ה זה שתוקע).
עונין אמן – השווה הלכות ברכות א,יג: ״כל השומע אחד מישראל מברך ברכה מכל הברכות כולן... חייב לענות אמן״. וראה מה שביארתי שם.
ומברך שהחינו – השווה הלכות ברכות יא,ט: ״כל מצוה שהיא מזמן לזמן, כגון שופר וסוכה ולולב וכו׳ מברך עליה בשעת עשייה ״שהחיינו וקיימנו״. שם ביארתי.
שלשים תקיעות שאמרנו – לעיל הלכה ג.
ואומר קדיש וכו׳ – כמבואר בהלכות תפלה ט,יד: ״בשבתות וימים טובים... ואומר קדיש, ומתפללין מוסף בלחש, וחוזר ומתפלל מוסף בקול רם וכו׳⁠ ⁠⁠״.
1. לשון הירושלמי, לפנינו בדפוס יש כמה שינויים קטנים.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםתשובות הרמב״ם הקשורות למשנה תורההגהות מיימוניותספר המנוחהמגדל עוזמגיד משנהמעשה רקחיד פשוטההכל
 
(יא) זה שתוקע כשהן יושבין, הוא שתוקע על סדר ברכות כשהן עומדין, ואינו מדבר בין תקיעותא שמיושב לתקיעות שעל הסדר. ואם סח ביניהן, אף על פי שעבר, אינו חוזר ומברך:
The person who sounds the shofar while they are sitting1 also sounds the shofar according to the order of blessings2 while they stand.⁠3 He4 should not speak5 between the shofar blasts while the congregation is seated and those sounded while they stand.⁠6 If he did talk between them, even though it is a transgression, he does not repeat the blessing.⁠7
1. the thirty shofar blasts mentioned in Halachah 3.
2. i.e., Malchuyot, Zichronot, and Shofarot
3. Rav Hai Gaon also mentions this practice. The Kolbo explains that it is appropriate, since "when a person begins a mitzvah, we tell him to complete it" (Jerusalem Talmud, Rosh Hashanah 1:8). Nevertheless, the Magen Avraham 592:7 writes that in many communities, it has become customary to divide the honor of shofar blowing between two individuals.
4. i.e., the person blowing the shofar. Rabbi Yitzchak Alfasi and Rabbenu Asher write that not only he, but the entire congregation should refrain from speaking. The Maggid Mishneh does not accept this view, yet it is quoted by the Shulchan Aruch, Orach Chayim 592:3.
5. Permission is granted to speak about matters required for the prayers or for blowing the shofar (Ramah).
6. for since they are both part of one mitzvah, it is improper to interrupt between them.
7. Since, essentially, the mitzvah is fulfilled by hearing the teki'ot before musaf, and the others are sounded only "to confuse Satan" (Rabbenu Manoach).
א. ב2-1: התקיעות.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםהגהות מיימוניותספר המנוחהמגיד משנהמעשה רקחיד פשוטהעודהכל
זֶה שֶׁתּוֹקֵעַ כְּשֶׁהֵם יוֹשְׁבִין, הוּא שֶׁתּוֹקֵעַ עַל סֵדֶר בְּרָכוֹת כְּשֶׁהֵן עוֹמְדִין. וְאֵינוֹ מְדַבֵּר בֵּין תְּקִיעוֹת שֶׁמִּיּוֹשֵׁב לַתְּקִיעוֹת שֶׁעַל הַסֵּדֶר; וְאִם סָח בֵּינֵיהֶן - אַף עַל פִּי שֶׁעָבַר, אֵינוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ.
זֶה שֶׁתּוֹקֵעַ כְּשֶׁהֵן יוֹשְׁבִין הוּא שֶׁתּוֹקֵעַ עַל סֵדֶר הַבְּרָכוֹת כְּשֶׁהֵן עוֹמְדִים. וְאֵינוֹ מְדַבֵּר בֵּין תְּקִיעוֹת שֶׁמְּיֻשָּׁב לִתְקִיעוֹת שֶׁמְּעֻמָּד. וְאִם סָח בֵּינֵיהֶן אַף עַל פִּי שֶׁעָבַר אֵינוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ:
[ט] וכן ס״ה משמו וכן פסק האלפסי וגוערין בו על שסח. ורבינו שמחה כתב אם סח התוקע בין הברכה ובין הסדר עד שמסיים כל הסדר חוזר ומברך כמו סח בין תפלה לתפלה ושמא ר״ל עד שמסיים סדרים שמיושב שאז יצא מידי כל הספקות. עוד כתב ר״ש שכשם שאין לתוקע להסיח בינתים כך אין לשומעין להסיח הואיל והתוקע הוא שלוחן ומוציאן ושלוחו של אדם כמותו וכאילו השומע עצמו תוקע, ע״כ:
מה שכתב הרב: זה שתוקע כשהן יושבים הוא שתוקע על סדר הברכות כשהן עומדין – לאו למימרא דלא סגיא בלאו הכי דהא אמרינן תקיעה מזה ותרועה מזה יצא וכ״ש אם שמע תקיעות דמיושב מאדם אחד ותקיעות דמעומד מאדם אחר דיצא אלא לכתחלה הדור מצוה הכי איתא דכיון דכלהו תקיעות בין דעומד בין דיושב חדא מצוה נינהו ותדע דהא לא מברכינן עלייהו ואסור גם כן נמצא ששירי מצוה נינהו והכי שנינו המתחיל במצוה אומרים לו גמור והכל הולך אחר הגומר ומש״ה לכתחלה בעינן שהתוקע יהיה אחד מיהו עכובא ליכא. ורבינו האיי דייק מדקאמרינן בגמרא השני מתקיע ולא אמר תוקע דש״צ אין לו לתקוע אלא יאמר לאחרים שיתקעו אבל הוא אינו תוקע דשמא לא ידע לחזור לתפלתו כדאמרינן בפרק אין עומדין גבי נשיאות כפים לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטירוף כו׳. ואמרינן התם ואם הבטחתו שנושא את כפיו וחוזר לתפלתו רשאי והכי נמי הכא אם הבטחתו שתוקע וחוזר לתפלתו רשאי
ואינו מדבר בין תקיעות שמיושב לתקיעות שעל הסדר כו׳ – פירוש ולאו דוקא הוא לבדו אלא אפילו כל הקהל צריכין להזהר שלא לדבר שאין זה מברך לתקוע אלא לשמוע
ואם שח ביניהם אע״פ שעבר אינו חוזר ומברך – פירוש ואם בירך נמצאת ברכה שאינה צריכה ועובר על לא תשא ולא דמיא לתפלין דאמרינן סח מברך ב׳ כלומר שחוזר ומברך אותה דהתם הויא כל חדא מצוה מוטלת עליו ולא נפטר מצוה של ראש במצוה של יד אבל הכא כבר נפטר והשלים כל המצות אלא כדי לערבב את השטן חוזר ותוקע ולפיכך אין צריך לחזור ולברך ונראה דה״ה אם שח אחר שהתחיל בתקיעות דמיושב בין סימן לסימן שאינו חוזר ומברך וכן אתה דן לכל המצות כלן ואע״פ שלא השלים אותן עדיין אחר שהתחיל אותן אבל אם שח אחר שבירך קודם שהתחיל המצוה חוזר ומברך ודוקא שלא מענין המצוה אבל מענין המצוה כגון הביאו לי שופר אחר שזה השופר פסול הוא או איני יכול לתקוע בו וכיוצא בזה אינו חוזר ומברך דומיא דברכת הנאה דטעמא דטול ברוך אינו צריך לברך הא מילי אחריני דלאו צרכי סעודה צריך לחזור ולברך:
זה שתוקע כשהן עומדין וכו׳ – כ״כ הגאונים וכך אמר רבינו האי ז״ל המנהג בישראל שהתוקע בזמן שהצבור יושבין ומברך קודם התקיעה הוא התוקע על סדר הברכות כשהן עומדין וא״צ ברכה ואם נאנס הראשון ואינו יכול לתקוע שוב אין השני צריך לברך ע״כ:
מ״ש: רבינו ואינו מדבר אבל אם שח שאין חוזר ומברך –, כך מבואר בהלכות שם בשם ריש מתיבתא וכן כתבו רבינו סעדיה ורבינו האי ז״ל ועוד כתב בהלכות הרב ר׳ יצחק אבן גיאת ז״ל בשם קצת גאונים שאפילו הקהל חייבים שלא לשיח שאין זה מברך לתקוע אלא לשמוע ע״כ. ואין נראה כן מדברי רבינו ומן האחרונים ז״ל יש שכתבו שאפילו התוקע אינו צריך שלא ישיח והאריכו בזה. והנכון למנוע האיש התוקע מלשיח אבל הצבור אם לא נמנעו אין גוערין בהם:
ואינו מדבר וכו׳. לכאורה היה נראה דה״ה והוא הטעם לשומעים דקי״ל שומע כעונה וגם הם יוצאים בתקיעותיו א״כ מהיכא תיתי לחלק בין תוקע לשומעים וכן פסק הרב ב״י ומאי דנקט הדין בתוקע היינו משום סיפא דאם סח ביניהם אינו חוזר ומברך אמנם הרב המגיד ז״ל לא הבין כן ושם מחלוקת בין הפוסקים ז״ל ולא ידעתי למה לא השוום כאמור מכ״ש במ״ש בדין י׳ בשם הרב אברהם בנו של רבינו ז״ל.
לתקיעות שמעומד. נוסח אחר כת״י לתקיעות שעל הסדר וכו׳ ונוסח אחר כת״י לתקיעות על הסדר.
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה י]

זה שתוקע... הוא שתוקע וכו׳ – שערי שמחה לרי״צ גיאת ז״ל (הלכות ראש השנה עמ׳ מא):
והכי אמר רב האיי: המנהג בישראל, התוקע בזמן שהצבור יושבין ומברך קודם התקיעה – הוא התוקע על סדר הברכות כשהן עומדין, ואינו צריך ברכה. ואם נאנס ראשון ואינו יכול לתקוע, שוב אין השני צריך לברך, לפי שאינו מברך לתקוע אלא לשמוע, וכיון ששמע הברכה שבירך הראשון מיושב כבר יצא הוא וכל העם ידי ברכה, ואין צריכין לחזור ולברך. ומינה, טעמא דהיה יושב עם הצבור ושמע ברכתו של ראשון; הא לא היה עמהם אלא שבא ממקום אחר ועדיין לא יצא לעצמו, צריך להתחיל ולברך, ותוקע.
ואינו מדבר וכו׳ – רי״ף ראש השנה פרק רביעי (רמז תתקנז):
שאלו מקמי ריש מתיבתא: המברך יום ראש השנה על תקיעת שופר בתר ספר תורה, והשיח – צריך לברך על התקיעות של סדר ברכות או לא?
ואהדר להו: הכין קא חזו רבנן שגוערין בזה ששח עד שלא יתקע על סדר ברכות. אבל לחזור ולברך – אינו חוזר. ולא דמיא הא לתפילין דאמר רב חסדא (מנחות לו,א): שח בין תפילה לתפילה חוזר ומברך, דהנך שתי מצוות נינהו... ואעפ״כ קשה להשיח, דתניא: שח בין תפילה לתפילה עבירה היא בידו וחוזרין עליה מעורכי המלחמה. וכל שכן כי האי ששח בין תקיעות שמיושב לתקיעות שמעומד. אלא שאינו חוזר ומברך, שמצוה אחת היא. צא וראה שהרי ההלל שמברכין קודם לקריאתו, ואף על פי כן בין פרק לפרק פוסק, ולא הוצרך לחזור ולברך.
ורי״צ גיאת הנ״ל (עמ׳ מב) מביא דברים הללו בשם רב האיי גאון ז״ל, ומקדים להם: ״והכי אמר רב סעדיה: אין לו רשות לתוקע לשוח עד שמסיים כל התפלה״.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםהגהות מיימוניותספר המנוחהמגיד משנהמעשה רקחיד פשוטההכל
 
(יב) בדין היה שיתקעו על כל ברכה כל בבאא מהן שלשה פעמים, כדרך שתקעו כשהן יושבין. אלא כיון שיצאו מידי ספק בתקיעות שמיושב, אין מטריחין על הציבור לחזור בהן כולן על סדר ברכות, אלא די להן בבא אחת על כל ברכה, כדי שישמעו תקיעות על סדר ברכות. וכל הדברים האלו בציבור, אבל היחיד, בין ששמע על סדר ברכות בין שלאב על הסדר, בין מעומד בין מיושבג, ואין בזה מנהג:
It is logical that each series of shofar blasts should be sounded three times for every blessing,⁠1 as [the shofar] was sounded while [the congregation] was seated.⁠2 However, since they3 satisfied every possible doubt4 [by hearing] the shofar while seated, there is no need for the congregation to repeat them5 in their entirety during the order of blessings. Rather, it is sufficient for them to hear one series for each blessing,⁠6 and they will thus have heard the shofar during the order of blessings.⁠7
All of the above applies only to a congregation.⁠8 However, there is no [set] custom regarding an individual. He fulfills his obligation whether or not he hears [the shofar blasts] during the order of blessings,⁠9 whether seated or standing.
1. Because of the doubt mentioned in Halachah 3, it would be proper for us to blow three series of blasts - i.e., teki'ah, shevarim, teru'ah, teki'ah; teki'ah, shevarim, teki'ah; and teki'ah, teru'ah, teki'ah - at the conclusion of each blessing.
2. the shofar blasts sounded before musaf.
3. the congregation
4. regarding the proper manner of blowing the shofar, as explained in Halachah 3.
5. these shofar blasts
6. as explained in Halachah 10
7. and fulfilled the requirement of the Sages mentioned in Halachah 7.
In practice, a number of different customs are followed regarding this matter. The Shulchan Aruch (Orach Chayim 592:1) suggests following the pattern described by the Rambam, but sounding each series three times, rather than once. The Ramah writes that Ashkenazic custom is to sound one series - teki'ah, shevarim, teru'ah, teki'ah - after each blessing. However, the Sh'lah suggests blowing three series of blasts - i.e., teki'ah, shevarim, teru'ah, teki'ah; teki'ah, shevarim, teki'ah; and teki'ah, teru'ah, teki'ah - at the conclusion of each blessing.
8. as specifically stated in Halachot 7 and 10.
9. Some authorities object to the permission granted by the Rambam for an individual to interrupt his recitation of the the Amidah in order to hear the sounding of the shofar. However, the Rambam's opinion is based on his interpretation of Rosh Hashanah 34b. (See Ma'aseh Rokeach.)
א. בב1 לית מ׳כל׳.
ב. בב2 נוסף: שמע. וכך ד (גם פ, ק).
ג. בד׳ (גם פ) נוסף: יצא. אך אין המדובר על לצאת י״ח אלא על לכתחילה.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגיד משנהלחם משנהמעשה רקחצפנת פענחיד פשוטהעודהכל
בַּדִּין הָיָה שֶׁיִּתְקְעוּ עַל כָּל בְּרָכָה כָּל בָּבָא מֵהֶן שְׁלשָׁה פְּעָמִים, כְּדֶרֶךְ שֶׁתָּקְעוּ כְּשֶׁהֵן יוֹשְׁבִין; אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁיָּצְאוּ מִידֵי סָפֵק בַּתְּקִיעוֹת שֶׁמִּיּוֹשֵׁב - אֵין מַטְרִיחִין עַל הַצִּבּוּר לַחֲזֹר בָּהֶן כֻּלָּן עַל סֵדֶר בְּרָכוֹת, אֶלָּא דַּי לָהֶן בָּבָא אַחַת עַל כָּל בְּרָכָה, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְעוּ תְּקִיעוֹת עַל סֵדֶר בְּרָכוֹת. וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ - בַּצִּבּוּר; אֲבָל בַּיָּחִיד - בֵּין שֶׁשָּׁמַע עַל סֵדֶר בְּרָכוֹת בֵּין שֶׁלֹּא שָׁמַע עַל הַסֵּדֶר, בֵּין מֵעוֹמֵד בֵּין מִיּוֹשֵׁב, וְאֵין בָּזֶה מִנְהָג.
בְּדִין הָיָה שֶׁיִּתְקְעוּ עַל כׇּל בְּרָכָה כׇּל בָּבָא מֵהֶן שָׁלֹשׁ פְּעָמִים כְּדֶרֶךְ שֶׁתָּקְעוּ כְּשֶׁהֵן יוֹשְׁבִין אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁיָּצְאוּ מִידֵי סָפֵק בַּתְּקִיעוֹת שֶׁמְּיֻשָּׁב אֵין מַטְרִיחִין עַל הַצִּבּוּר לַחֲזֹר בָּהֶן כֻּלָּן עַל סֵדֶר בְּרָכוֹת. אֶלָּא דַּי לָהֶן בָּבָא אַחַת עַל כׇּל בְּרָכָה כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְעוּ תְּקִיעוֹת עַל סֵדֶר בְּרָכוֹת. וְכׇל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ בְּצִבּוּר אֲבָל הַיָּחִיד בֵּין שֶׁשָּׁמַע עַל סֵדֶר בְּרָכוֹת בֵּין שֶׁלֹּא שָׁמַע עַל הַסֵּדֶר בֵּין מְעֻמָּד בֵּין מְיֻשָּׁב יָצָא וְאֵין בָּזֶה מִנְהָג:
בדין היה שיתקעו וכו׳ – כבר נתבאר זה בדברי ההלכות שכתבתי למעלה:
וכל הדברים האלו וכו׳ – שם (דף ל״ד:) תניא כשהוא שומען שומען על הסדר ועל סדר ברכות במה דברים אמורים בחבר עיר פירוש ש״צ אבל שלא בחבר עיר שומען על הסדר ושלא על סדר ברכות ועוד מבואר שם:
בדין היה שיתקעו וכו׳ כל בבא מהם שלש פעמים – א״ל כדמשמע הלשון דר״ל בדין היה שיתקעו במלכיות ג״פ תשר״ת ושלש פעמים תש״ת וג״פ תר״ת וכן בזכרונות וכן בשופרות דזה אין לו מובן כלל דרחמנא בעי שלש תרועות כדכתב רבינו בריש פרקין ורבנן תיקנו חד למלכיות וחד לזכרונות וחד לשופרות ותקנו תשר״ת תש״ת תר״ת מן הספק וא״כ כשיתקע פעם אחת תשר״ת ואחד תש״ת ואחד תר״ת במלכיות וכן בכלם יצאנו מידי כל הספיקות ולמה לן ג׳ פעמים כל סימן מהם במלכיות וכן בזכרונות וכן בשופרות. ואם הפירוש הוא דכוונתו לומר במ״ש כל בבא מהם ר״ל במלכיות שלש פעמים תשר״ת ובזכרונות שלש פעמים תש״ת ובשופרות שלש פעמים תר״ת כמו שנהגו העולם זה א״א לפרש עם מ״ש אח״כ בסוף הלשון אלא די להן בבא אחת על כל ברכה וברכה ולא היל״ל אלא די להן פעם אחת על כל ברכה וברכה דבבא אחת למה היינו אומרים שיתקעו מן הדין לא היה אלא בבא אחת (על כולן). ואם נפרש דה״ק בדין היה שיתקעו תשר״ת ותש״ת ותר״ת פעם אחת למלכיות וכן לזכרונות וכן לשופרות. ויהיה פירוש דבריו כך שיתקעו על כל ברכה כל בבא מהן כלומר כל הבבות באופן שיהיה ג׳ פעמים נעשית כל בבא ובבא בזה האופן פעם אחת במלכיות ופעם אחת בזכרונות ופעם אחת בשופרות ואינו ר״ל שלש פעמים בכל ברכה וברכה אלא בכל הברכות שלשתן יהיה שלש פעמים. ובזה היה מתיישב סוף הלשון שכתב אלא די להן בבא אחת וכו׳. אבל זה הוא דוחק גדול בלשון. ולכך היה עיקר הפירוש השני שכתבנו עם היות שסוף הלשון קצת [דחוק] כדפרישית אבל מ״מ מדברי הטור משמע הפירוש אחרון ועיקר:
בדין היה וכו׳. נראה פירושו שיתקעו תשר״ת למלכיות ג״פ ותש״ת לזכרונות ג״פ ותר״ת לשופרות ג״פ ומ״ש אח״ז אלא די בבא אחת הכוונה איזו בבא שירצו פעם אחת לחוד ועיין להרב המגיד ז״ל.
וכל הדברים וכו׳. דף ל״ד ובפירוש חבר עיר עיין לרבינו סוף פ״ד דברכות.
התקיעות אין מעכבות כו׳. עי׳ בהשגות דס״ל דמעכבות בר״ה זו את זו ועי׳ תוס׳ כאן ד׳ ל״ג ע״ב דהביאו ראיה דאינו מעכב ועי׳ בתוספתא מנחות פ״ו מבואר להדיא כשיטת הראב״ד ז״ל דמעכב ע״ש וכן משמע בתוספתא כאן פ״ב דאמר רק אם הקדים זה לזה אז יצא ע״ש וראיית התוס׳ מהך דתקיעות אינן מעכבות את הברכות הנה בירושלמי מוקי לה דמיירי כגון שחל להיות בשבת ובמקום אחד יש ב״ד ובמקום אחר אין ב״ד וכעין דאמרינן במנחות ד׳ מ״ה ע״א גבי מוספין ע״ש ועי׳ בירושלמי נזיר פ״ו ה״י גבי תנופה כה״ג דבזמן שיש לו ידים מעכב ובזמן שאין לו אינו מעכב. ובזה א״ש מה דמבואר בתוספתא דמנחות שם גבי פר דאינו מעכב את השעיר ועי׳ יומא ד׳ מ׳ ועי׳ מנחות ד׳ מ״ו ע״ב גבי כבשים והך דברכות ותקיעות י״ל דמה״ת מ״מ יצא רק דמדרבנן לא יצא גם התקיעות ונ״מ דאם אח״כ נזדמן לו מי שיכול לברך ברכות שיתקע עוד הפעם על סדר הברכות ועי׳ פסחים ד׳ קט״ו ע״א ע״ש ומ״מ אם חל להיות בשבת מקום שיש ב״ד ואין יכול לברך מ״מ התקיעה דוחה שבת ועי׳ בתוס׳ סוכה ד׳ ג׳ אם זה מקרי לא יצא ידי חובתו מה שאינו מקיים גזירה דרבנן ועי׳ מש״כ בהל׳ א״ב פ׳ י״ט ה״י אם חלל של דבריהם נטמא לטומאה מה״ת אם לוקה וע״ש פ״כ הי״ג דמבואר שם דלוקה ועי׳ בירושלמי מעש״ש פ״ג ה״ח מוכח דאם נטמא בולד הטומאה דרבנן ופדאו ואח״כ נטמא באב הטומאה דאורייתא אין לוקין על מעות השניות אף דמה״ת פדיון הראשון לא הוה פדיון כלל ועי׳ תוס׳ ברכות ד׳ ט״ו ע״א ד״ה אי ר״י מה שכתבו דעל דאורייתא אין יכולים חכמים לתקן ע״ש ועי׳ חולין ד׳ כ׳ ע״ב גבי עיקור סימנין דעוף דיש שם ב׳ לשונות, ושם ד׳ פ״ה ע״ב גבי עוף בעזרה ע״ש ברש״י ותוס׳ ועי׳ מש״כ בה״ג ז״ל בהל׳ פאה ובהל׳ חלה דעל חלה ופאה של תורה לא תיקנו חכמים שיעור וגרס להיפך מגירסא דילן בחולין ד׳ קל״ז ע״ב ע״ש וזה ר״ל דאיבעי׳ דשבת ד׳ כ״ד ע״א אם מזכירין של חנוכה בבהמ״ז ע״ש דכיון דבהמ״ז מה״ת לא תיקנו חכמים בזה תקנה ועי׳ מש״כ התוס׳ חולין ד׳ י״ג ע״ב גבי הך דטומאה דתקרובת ע״ז ע״ש ועי׳ מש״כ בזה במס׳ כלים פכ״ה מ״ח לשיטת הרמב״ם ז״ל דס״ל דמשקין מטמא כלי חרס מגבו אם רוק של זב אם ג״כ מטמא מדרבנן דלא גרע עכ״פ ממשקין טמאין וזהו כונת הירושלמי ספ״ג דעירובין מה דאמר שם על ב׳ ימים טובים ועל ב׳ חלות סבורה אני שאני מקבל שכר כו׳ והטעם באמת דר״ל דע״י דרבנן נתגרע הדאורייתא ולא קיים עדיין המצוה בשלימות ונמצא השניה משלמת לראשונה ועיין סוכה ד׳ כ״ג וכ״מ בזה:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה י]

וכל הדברים האלו בצבור וכו׳ – מבואר לעיל הלכה ז (ד״ה הצבור חייבין).
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםמגיד משנהלחם משנהמעשה רקחצפנת פענחיד פשוטההכל
 
(יג) התקיעות אינן מעכבות את הברכותא, והברכות אינן מעכבות את התקיעות. שתי עיירות, באחת יודע בודאי שיש שם מי שיברך להן תשע ברכות, ואין שם תוקע, ובשניה ספק יש שם תוקע ספק אין שםב, הולך לשניה, שהתקיעות מדברי תורה והברכות מדברי סופרים:
The blessings1 are not dependent on the teki'ot,⁠2 nor are the teki'ot dependent on the blessings.⁠3
When there are two cities4 - in one it is known that there will definitely be someone to recite the nine blessings, but there is no one to blow the shofar5 - in the other, a doubt exists whether or not there will be someone to blow the shofar, one should go the latter, since the sounding of the shofar is a requirement of the Torah, while the blessings6 are of Rabbinic origin.⁠7
1. Malchuyot, Zichronot, and Shofarot.
2. Therefore, if it is impossible for a person to hear the shofar blown, he should still attempt to recite or hear the blessings.
3. Thus, if it is impossible for a person to hear the blessings, he should still attempt to hear the shofar being blown.
4. in one it is known that there will definitely be someone to recite the nine blessings - recited in the musaf service on Rosh Hashanah
5. in the other, a doubt exists whether or not there will be someone to blow the shofar, one should go the latter, since the sounding of the shofar is a requirement of the Torah - as mentioned in Chapter 1, Halachah 1
6. as is the prayer service in its entirety
7. i.e., surely if one could be sure of fulfilling the Torah commandment, one should do so at the expense of the fulfillment of the Rabbinic commandment. However, even if, as in the case described, there is a doubt whether one can fulfill the Torah commandment, one should take that risk, rather than forego the opportunity entirely, even if doing so will cause one to negate the fulfillment of the Rabbinic commandment.
א. בב1 נוסף: אע״פ שהן מעכבות זו את זו.
ב. בד׳ נוסף: תוקע. ואין בכך צורך.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דספר המנוחהמגיד משנהלחם משנהמעשה רקחמרכבת המשנה מהדורה בתראיד פשוטהעודהכל
הַתְּקִיעוֹת אֵינָן מְעַכְּבוֹת אֶת הַבְּרָכוֹת, וְהַבְּרָכוֹת אֵינָן מְעַכְּבוֹת אֶת הַתְּקִיעוֹת. שְׁתֵּי עֲיָרוֹת, בְּאַחַת יוֹדֵעַ בְּוַדַּאי שֶׁיֵּשׁ שָׁם מִי שֶׁיְּבָרֵךְ לָהֶן תֵּשַׁע בְּרָכוֹת וְאֵין שָׁם תּוֹקֵעַ, וּבַשְּׁנִיָּה סָפֵק יֵשׁ שָׁם תּוֹקֵעַ סָפֵק אֵין שָׁם - הוֹלֵךְ לַשְּׁנִיָּה; שֶׁהַתְּקִיעָה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, וְהַבְּרָכוֹת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים.
הַתְּקִיעוֹת אֵינָן מְעַכְּבוֹת אֶת הַבְּרָכוֹת וְהַבְּרָכוֹת אֵינָן מְעַכְּבוֹת אֶת הַתְּקִיעוֹת. שְׁתֵּי עֲיָרוֹת בְּאַחַת יוֹדֵעַ בְּוַדַּאי שֶׁיֵּשׁ שָׁם מִי שֶׁיְּבָרֵךְ לָהֶן תֵּשַׁע בְּרָכוֹת וְאֵין שָׁם תּוֹקֵעַ. וּבַשְּׁנִיָּה סָפֵק יֵשׁ שָׁם תּוֹקֵעַ סָפֵק אֵין שָׁם תּוֹקֵעַ הוֹלֵךְ לַשְּׁנִיָּה. שֶׁהַתְּקִיעָה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה וְהַבְּרָכוֹת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:
אהתקיעות אין מעכבות את הברכות והברכות אין מעכבות את התקיעות – א״א, אבל של ר״ה מעכבות זו את זו.
א. השגה זו מופיעה בכי״פ בלבד.
כתב הרב: התקיעות אינן מעכבות את הברכות והברכות אינן מעכבות את התקיעות – אמר המפרש שאם שמע התקיעה ולא שמע הברכות או הברכות ולא התקיעות יצא י״ח ממה ששמע דלאו הכי בהני תלו שתי עיירות באחת יודע בודאי כו׳ כלומר לא מיבעיא אם שתיהן ודאי דטפי עדיף ודאי דאורייתא מודאי דדבריהם אלא אפילו האי דאורייתא ספק והאי דרבנן ודאי ספק דאורייתא עדיף טפי ומשום הכי הולך לשניה ע״כ, ור״מ לא הזכיר הא דכל היום כשר לתקיעת שופר בהדיא מיהו כיון שכתב דשמע תקיעה אחת בשעה זו כו׳ אפילו שהה כל היום כלו יצא כו׳. ממילא שמעת מינה דכל היום כשר לתקיעת שופר כן נראה לי. מיהו יש לתת טעם איך הניח הרב מלכתוב דשמע מקצת תקיעה קודם עמוד השחר ומקצתה אחר שעלה עמוד השחר:
התקיעות אינן מעכבות וכו׳ – זה מבואר במה שיתבאר בסמוך בדין שתי עיירות ועוד שנינו במשנה (דף ל״ג:) מי שבירך ואח״כ נתמנה לו שופר תוקע ומריע ותוקע וכן כתבו ז״ל:
שתי עיירות באחת יודע וכו׳ – ברייתא שם (דף ל״ד:) מצוה בתוקעין יותר מן המברכין כיצד שתי עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין הולכין למקום שתוקעין ואין הולכין למקום שמברכין והקשו פשיטא הא דאורייתא והא דרבנן ותירצו ל״צ דהא ודאי והא ספק, ע״כ:
התקיעות אינן מעכבות את הברכות וכו׳ – מצאתי בקצת ספרים השגה כתובה כאן. א״א אבל של ר״ה מעכבות זו את זו. ונראה טעמו משום דמפרש כפירוש רש״י הברייתא דקאמרה תקיעות וברכות מעכבות הברכות לתקיעות והתקיעות לברכות. וכבר הקשה על פירוש זה הרא״ש ז״ל בפסקיו וכן הר״ן ז״ל דוחקו ע״ש. ולכך אמרו דעיקר הפירוש בדברי רבינו דהתקיעות מעכבות זו את זו וברכות זו את זו אבל ברכות לתקיעות לא:
שתי עיירות וכו׳. דף ל״ד לא צריכא דהא ספק והא ודאי ופי׳ רש״י וודאי הוא לו שאם ילך אצל המברכים ימצא שמה עשרה ויתפלל ש״צ ויוציאנו ידי חובתו ואם ילך אצל התוקעים שמא כבר עמדו והלכו לביתם עכ״ל נמצא לפירוש זה דספק אינו ר״ל דאין שם תוקע כלל אלא יש שם תוקע וספק אם כבר סיימו התפילה שאינו יכול לשמוע התקיעות על סדר הברכות ואף שנראה שהוא פירוש אחר שלא כדברי רבינו מ״מ קרוב הוא לו דהא קי״ל דהתקיעות על סדר הברכות הם עיקר ומדאורייתא ודו״ק.
התקיעות. עי׳ השגות ובלח״מ וצ״ל דהראב״ד מחלק בין יחיד לציבור דבציבור תקיעות מעכבין הברכות כפרש״י מיהו בנוסח המ״מ ומגדל עוז ליתא השגה זו ועי׳ מ״ש רבנו בפרקין ה״ו וה״ח ובהלכות תענית השמיט דאינן מעכבין ואולי נלמד מסתמא מדלא הזכיר עיכוב אלא כאן בר״ה וה״ה ביובל דיום הכפורים כנ״ל ה״ח.
התקיעות אינן מעכבות את הברכות וכו׳ – שהרי נתבאר (לעיל הלכה ז וסוף הלכה יב) שאין חובה ליחיד לשמוע התקיעות על סדר הברכות. שנינו במשנתנו (ראש השנה ד,ט): ״מי שברך ואחר כך נזדמן לו שופר – תוקע וכו׳⁠ ⁠⁠״; הרי שמתפלל תפלת מוסף אע״פ שאין לו שופר. ובתוספתא ראש השנה ב,טו שנינו: ״שמע תקיעות וברכות, בין שהקדים תקיעות לברכות ובין שהקדים ברכות לתקיעות – יצא״. ולפנינו מבואר שאם אין לו אפשרות אלא לצאת ידי התקיעות בלא ברכות, יקיים מצות שופר בלבד.
אולם בתוספתא מנחות ו,יב איתא: ״ברכות של ראש השנה מעכבות זו את זו, ברכות מעכבות זו את זו, תקיעות מעכבות זו את זו, ברכות ותקיעות מעכבות זו את זו״. ברם בסיפא של ברייתא זו שנינו: ״תפלין של יד ושל ראש מעכבות זו את זו. אם אין לו אלא אחת הרי זה יניח״. המפרשים ניסו לפרש, אבל בחזון יחזקאל שם הגיה על פי מכילתא דרשב״י (סוף פרשת בא עמ׳ 44) שנתגלתה בימיו: ״תפלין... אין מעכבות זו את זו״. זה מחזק את ההשערה שכבר הוצעה במנחת ביכורים ובמצפה שמואל (על התוספתא בש״ס וילנא) שיש טעות סופר ברישא וצריך לגרוס ״ברכות ותקיעות אין מעכבות זו את זו״. אולם נוסח מקוצר של ברייתא זו מופיע בראש השנה לד,ב (הובא לעיל הלכה ו ד״ה שכלן מצוה אחת) ושם איתא: ״תקיעות וברכות של ראש השנה ושל יום הכפורים מעכבות״, אלא מרבינו חננאל שהבאתי שם משמע, וכן כתבו התוספות (לג,ב ד״ה שיעור) ועוד ראשונים, לפרש לצדדים – כלומר, התקיעות מעכבות זו את זו, והברכות מעכבות זו את זו. ברור שבתוספתא לא ניתן לפרש כך כיון ששם פורט ברכות של ראש השנה לבדן, ותקיעות לבדן, ובבא נפרדת ״ברכות ותקיעות״.
נראה שמלשון רבינו כאן יש סמוכין להשערה שצריך לגרוס בתוספתא מנחות הנ״ל: ״ברכות ותקיעות אין מעכבות זו את זו״, והיא היא המקור לדברי רבינו.
שתי עיירות וכו׳ – ברייתא ראש השנה לד,ב (פירוש ר״ח בסוגריים):
ומצוה בתוקעין יותר מן המברכין. כיצד? שתי עיירות, באחת תוקעין ובאחת מברכין (כלומר, יש להם ש״צ ומתפללין בודאי) – הולכין למקום שתוקעין ואין הולכין למקום שמברכין. פשיטא, הא דאורייתא והא דרבנן! לא צריכא, דאף על גב דהא ודאי והא ספק (הולך למקום שתוקעין אע״פ שהוא ספק, שהיא מצוה מן התורה).
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםמקורות וקישוריםראב״דספר המנוחהמגיד משנהלחם משנהמעשה רקחמרכבת המשנה מהדורה בתראיד פשוטההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

שופר וסוכה ולולב ג, משנה תורה כ"י תימניים שופר וסוכה ולולב ג, משנה תורה דפוסים שופר וסוכה ולולב ג, מקורות וקישורים שופר וסוכה ולולב ג, תשובות הרמב"ם הקשורות למשנה תורה שופר וסוכה ולולב ג, ראב"ד שופר וסוכה ולולב ג, הגהות מיימוניות שופר וסוכה ולולב ג – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, ספר המנוחה שופר וסוכה ולולב ג, מגדל עוז שופר וסוכה ולולב ג – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, מגיד משנה שופר וסוכה ולולב ג, כסף משנה שופר וסוכה ולולב ג, לחם משנה שופר וסוכה ולולב ג, מעשה רקח שופר וסוכה ולולב ג – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, מרכבת המשנה מהדורה בתרא שופר וסוכה ולולב ג – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, אור שמח שופר וסוכה ולולב ג – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, צפנת פענח שופר וסוכה ולולב ג – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, יד פשוטה שופר וסוכה ולולב ג – פירוש הרב נחום אליעזר רבינוביץ זצ"ל עם תיקונים והוספות מאת המחבר, באדיבות משפחתו והוצאת מכון מעליות ליד ישיבת ברכת משה במעלה אדומים (כל הזכויות שמורות); מהדורה דיגיטלית זו הוכנה ע"י על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד

Shofar veSukkah veLulav 3 – Translated and annotated by Rabbi Eliyahu Touger (Moznaim Publishing, 1986–2007) (CC-BY-NC 4.0), Rambam Mishneh Torah Yemenite MSS Shofar veSukkah veLulav 3, Rambam Mishneh Torah Printed Versions Shofar veSukkah veLulav 3, Mishneh Torah Sources Shofar veSukkah veLulav 3, Responsa of Rambam Related to Mishneh Torah Shofar veSukkah veLulav 3, Raavad Shofar veSukkah veLulav 3, Hagahot Maimoniyot Shofar veSukkah veLulav 3, Sefer HaMenuchah Shofar veSukkah veLulav 3, Migdal Oz Shofar veSukkah veLulav 3, Maggid Mishneh Shofar veSukkah veLulav 3, Kesef Mishneh Shofar veSukkah veLulav 3, Lechem Mishneh Shofar veSukkah veLulav 3, Maaseh Rokeach Shofar veSukkah veLulav 3, Mirkevet HaMishneh Mahadura Batra Shofar veSukkah veLulav 3, Or Sameach Shofar veSukkah veLulav 3, Tzafenat Paneach (Rogatchover) Shofar veSukkah veLulav 3, Yad Peshutah Shofar veSukkah veLulav 3

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×